שהג'אז, מהיר, קצבי ומקורו בעצבות גדולה. ומתוך כך הוא נושא בחובו גם נוחם ותקוה.
"בבלוק המכתבים יש שורות כחולות, ואני איני אוהבת שתוחמים אותי".
הכותבת אם במשפחה חד הורית בירושלים של 2004, מקדישה את היומן לנופר בתה 

באמצע השנה הטילה הממשלה קיצוצים על קיצבאות והכנסותיהן של משפחות חד הוריות הופחתו בכ- 950 שקל. הכותבת עבדה בבתי משפט בירושלים כקלדנית אולם דיונים.
אחרי שנסתיימה כתיבת היומן, בסוף 2004, ביקשה וקיבלה את פיטוריה ומן הפיצויים והקרנות שנצטברו על שמה, כיסתה את החובות שגרמו הקיצוצים. ב- 2005 התחילה מחדש.

היומן נכתב לטובת כל מי שימצא בו כח ועידוד. אמנם רבות הנשים המתמודדות עם לחץ כלכלי ובדידות אבל הן לא ביחד. מצב בטחוני קשה במיוחד ששרר בארץ באותה התקופה לא איפשר לנשים לצאת לרחובות כפי שהיה מתבקש מהן בזמנים רגילים. פיגועי הטרור מנעו מחאה.

היומן מטיל אור על זוית ראיה אחרת, על החיים, על ההורות ועל הרווקות, מגובה קו העוני ומגובה חלון האוטובוס. ייאוש שטובל בהומור וחוסר אונים שנתערבב עם עשייה ויצירה. כל אלה חוברים יחד ביומן מרתק וקולח. שימצא את מקומו אצל השומעים את הרוח בקנים.

מידי שבוע נפרסם באתר אסימון פרק מהיומן של רותי לובין.
 
ירח מביט

אתמול קיבלתי תלוש משכורת. שתקתי הרבה זמן.
בדמיוני עולה מנהל קרן הפנסיה שנגס בכסף שלי והוא איש לבן ושמן ולפניו הולכת כרס ועליה מנתר קצה של עניבה.
צמצמתי עיניים כדי למקד את האלימות וזקפתי מולו אצבע. הנחיריים שלי התרחבו ואיימתי עליו שאם הוא לא מפסיק לאכול מן הכסף שלי אז אני אקלל אותו. בזעם של אשה שהיא אולי טעונת טיפוח אבל היא בטוח טעונת אלימות. כשגמרתי המקרר שאל אותי למה אני נושאת עיניים אל הבוילר שמעליו, הרי החלב נמצא למטה וצריך רק לפתוח. שמעתי בקולו כי מקררים תמיד יודעים מה חשוב באמת ומזגתי קפה.

אולי אלך להיות מלצרית במסעדה ואז בערב נחמד אחד המעסיקים שלי יבואו לאכול ולרגע אחד יופתעו למראי ואחרי שיתיישבו יתחרטו שבאו אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי כי הם כבר התיישבו ולאט לאט יעמוד להם כל האוכל בגרון. בגלל העובדת שלהם שמשלימה הכנסה.
הטלתי את עצמי על הספה בייאוש ואת הקפה השארתי במטבח. לא יכולה לבלוע כלום, יש לי משכורת בגרון. מושכת ברך אחת אליי, שיהיה לי על מה להישען ובידי השניה סיגריה. אי אפשר לאכול אבל כן אפשר לעשן.

הרבה אנשים צמים בראשון ל

חודש, לא יכולים לבלוע. והם שותקים. והירח של תחילת החודש הלועזי, מלא או חסר, מסתכל וסופר את כולם.  או, בעצם, הלבנה מסתכלת וסופרת את כולם. גבר לא יכול היה לעמוד בזה. והלבנה שייכת אל הגאות והשפל ואל המחזור החודשי ואל החודש העברי אבל אל החודש הלועזי היא לא מתייחסת כי שם יש תמיד שפל.

לעומת זאת, לפרנסה שלי יש גם מחזור חודשי כי בשבוע הראשון לחודש אני עצובה ושותקת, בשבוע השני אני צוחקת בייאוש ובשבוע השלישי, הכעסים שלי –שהצחוק פינה להם מקום- צפים ועולים. למה לא למדתי לימודים גבוהים, למה לא התארגנתי כמו שצריך וכיוצא באלה מיגוון שאלות שמקורן גאווה וסופן תיסכול. והנה אני נזכרת במכר ישן שלמד מקצוע חופשי של צוארון לבן והוא מוכשר ובעל שם אבל אין לו עבודה קבועה והוא נאנק בדיוק כמוני מתחת לחשבון הבנק והריבית הכאובה.
או משפחה שבה מרוויחים יפה אבל הם פעם עשו טעות והיא מנוכה להם מדי חודש והיא מסומנת בשחור לבן על גבי תלוש המשכורת.
 
כמה שדף נייר אחד יכול להיות כבד. קוים קטנים שמסמנים מינוס מעלים את המשקל הסגולי שלו פלאים והוא מכריע את הכתפיים ואת הגב ואת הברכיים, כאילו הדיו של המדפסות שוקל טון.
ופעם היו אותיות על חותמות ומגשי ההדפסה היו כבדים מנשוא אבל הם הדפיסו גם מכתבים של אהובות, ומכבשי הדפוס, שאי אפשר היה להזיז אותם, הקלו על הלבבות. היום אפשר להרים את המדפסת בשתי ידים של אשה מפרנסת אבל המלים "ניכויי חובה" "ניכויי הלוואה" וקו קטן שליד המספרים גורמים לי לכאבים בכתפיים.
 
ועכשיו באמת כואבת לי הכתף כי קודם זרקתי את עצמי על הספה והייאוש יצא לי קצת עקום אז זה הזמן לקום ולקחת את הכלב לסיבוב. אחרי הירידה הגדולה הכביש ישר וחשוך מאד. שם אני מפזרת את המחשבות ודרך הפחד הן עוברות אל החושך והחושך לוקח הכל.
ובדרך חזרה אני נזכרת שלאחת הקלדניות היה יום הולדת והכנתי עבורה סידור פרחים בתוך פחית של קולה והפחית מכוערת ואינה מתאימה לפרחים עדינים אז עטפתי אותה בעלה ארוך מאד של גבעול קנים. מאלה שנראים כמו גבעולי תירס אבל הם הרבה יותר גדולים. ואת הפרחים מצאתי מאחורי מקום העבודה והם גדלו עם פיח ואינם ריחניים ולפעמים בחיים שלנו הפרחים הם קטנים והפחיות מכוערות אבל העיקר שיהיו תמיד קנים כדי לכסות ושיהיה לנו כוח ושנעשה לנו רגע של פנאי, כדי לראות.

בשבוע הבא: דברים שרואים מכאן