איך פותחים את העטיפה של הדיסק? סובבתי, מיששתי, סרקתי, חיפשתי.
פעם, בחבילות מסטיק "עלמה" היה פתח כדי למשוך אתו את הניילון כולו. אחר כך פתחנו סיגריות. הסיגריות מזיקות אבל בפתיחתן יש שביל ואפשר לפתוח, גם בעיניים עצומות, גם כשיש חושך בחדר וגם כשאני ממשיכה להביט אל בת שיחי בעת הפתיחה. עכשיו יש דיסק ביד ואין שביל, אין קצה והכי גרוע – אין את מי לשאול. זאת אומרת, יש, אבל אני מתביישת. קניתי דיסק לראשונה בחיי בגיל 38 וההדרכה שיש לי בראש זה מסטיקים משנות ה-70. אולי אתקשר לחברה שלי אבל אני מתביישת. שהיא שומעת דיסקים כבר שלושים שנה. חוץ מזה יש לה גם תואר. כל החברים שלי שומעים דיסקים כבר שלושים שנה ויש להם תארים והם הסתובבו באוניברסיטה כשאני הסתובבתי ברחובות.
ושמה הכרתי אנשים של רחובות ולקח לי שנים לרפא צלקות.

אבל מה עושים עכשיו עם הדיסק?
מזל שהבת שלי לא פה עכשיו, היא לא צריכה לדעת מה אמא שלה לא יודעת.
אני מסתכלת על מתי כספי מבעד לעטיפת הנילון. הוא, לא אכפת לו מה אין לי, או מזה שבגיל כזה עוד לא הגעתי לשום דבר. לכל היותר, היה מביט בי עצוב ואומר משהו על פוטנציאל.

אולי אברח עם התמונה שלו אל איזו עיירה מרוחקת, מקום בו כולם סביבי לא יודעים מה ההבדל בין אסטרונומיה לגסטרונומיה ומי היה סוקרטס. והם מבשלים בעצמם וכל יום אחר הצהרים יוצאים לרחוב ושרים בעצמם בקול.

והחברים שלי האלה, שיש להם השכלה וידע ומכונית ובית, מביטים בי בחיוך גדול ובאים אליי בשבתות ומזמינים אותי למסיבות, שהרי בערב, כשהכיור מלא כלים ויש להכין לזאטוטה חולצה למחר בבוקר, או לחם לכריכים, אז כולנו שווים. וברגעים של פחד ואהבה ודאגה ושלוה – כולנו פוחדים אותו דבר ואוהבים אותו דבר ובודדים אותו דבר ואפילו מתוסכלים אותו דבר. כל אחד עם העבר שלו, כל אחד עם האכזבות שלו. האוטו לא יכול לחבק, גם לא חשבון הבנק. וזה האחרון לא מבטיח לך כלום. לכל היותר קצת נוחות. פעם חשבתי שכסף ומעמד מביאים כבוד אבל אחרי שראיתי אנשים בדרגים גבוהים סוגרים אחריהם דלת משרד והם מושפלים ומתוסכלים כבר ידעתי: כבוד ובטחון וסיפוק באים אל האדם, לא אל הכספים.

מכל מקום, הגיע הזמן להפסיק לבהות במתי כספי ולקרוע מעליו את הניילון. אולי אפשר לקרוע מעליו עוד כמה דברים אבל אני אסתפק בניילון. ובכן, בדופן הדיסקט הניילון מקופל כמו עטיפה. הרמתי את הקפל ונכנסתי לתלם שבו אנשים שומעים דיסק.
מזל שבשנות ה-70 למדנו לקפל ניירות.