סלון, מטבח, חדר שינה. סלון, מטבח וחוזר חלילה. שיניתי מסלול ופניתי אל חדרה של בתי.
נשענתי אל הקיר שליד החלון. צפורים מצייצות בקול רם כשהן מתכנסות מפני הגשם. נרגשת אני רצה אל הכניסה, קוטפת מטריה בחופזה ויוצאת להקשיב להן. רוח של הרים והמטריה מתהפכת. גם גשם התחיל אבל לי זה לא אכפת. הצפורים צועקות ואני מרותקת, כי הן צועקות במקומי. ואני? אני מסתכלת על העץ וחושבת על כסף. אולי אמצא דירה זולה יותר כאן? לא. פה, בירושלים הקדושה, משלמים עשרות דולרים על כל מטר מרובע. עשרים וחמש מרצפות ישנות והא לך מאתיים שקל. לו הייתי אריח. אולי זה בגלל הקדושה, אתם יודעים, קדושת התכנית הכלכלית. תכנית שיקום כלכלי של האומה יש ויש ליפול על מזבחה. כך, לפחות, חברי הכנסת חושבים, כך הם הצביעו לטובת הקיצוצים לפני חצי שנה. ומאז, מאז נוכה שליש מהכנסותיי. גם לי היתה תכנית כלכלית. תכננתי ללמוד בערב, לקבל תעודה, למצוא בזכותה עבודה מכניסה יותר ולצאת ממעגל הסעד. חה, חה, לצאת ממעגל הסעד. חה, חה, תכנית כלכלית של אישה עם אמביציה. היא גם עובדת, הגיברת הזו, עם האמביציות שלה. עובדת מדינה. האשה עובדת, המדינה יורקת. מדינה מקורית ממציאה שיטות חדשות ליחסי עובד-מעביד. והרי 'מקורית' ו'יורקת' אין ביניהן אלא "מ". האות הפותחת של המלים 'מזון', 'מלבוש', 'מחיה', 'מידע', ואכן, ביטלה המדינה את ה'מ' ונותרה כשלשונה בחוץ וריר נוטף מפי מנהיגיה. האזרחים בולעים. גם את לשונם וגם את הקיצוצים.

אני פונה אל קדמת הבית ומתחת לגגון אני מביטה בגשם. 50% מן השכר הממוצע. כך מנחה אותי המדינה אבל קודם לכן חייתי מ- 70% ממנו, וגם זה היה עוד חסר. על מה נוותר, על מה נוותר. על החיים נוותר, אין בכך שום רע. רק נחזיק מעמד עד ששנת הלימודים תיגמר. 
בירושלים נשארתי בשביל התרבות שיש כאן אבל לתרבות בין כה וכה לא הגעתי. "בית העם" זה שם יפה אבל מחיר הכרטיסים שם לא עממי ודי מכוער.
בירושלים נשארתי גם בשביל המכללות שתכננתי ללמוד באחת מהן. אבל התכניות שלי, כאמור, לא תאמו את אלה של משרד האוצר.

אפשר, אם כן, ללכת, ולוותר. לוותר על האמביציה, לוותר על הרצון, לוותר על הסיכוי. רק לא לשאול 'בשביל מה'. זה כבר כואב מדי. אל תשאלו 'בשביל מה' מכיון שאז, הכישורים שמתחת לאמביציה שלי יציפו את העיניים בנוזל שקוף וכיון שגרוני נחנק כבר עכשיו, לא אוכל לענות. אין 'בשביל מה'. אין. אשה אחת ונערה אחת נסעו לגור רחוק. חולות מדבר יחליפו את שלטי המכללות בנוף שיישקף מהחלון ושר האוצר ייתן בטלוויזיה עוד ראיון.

נרטבתי לגמרי. בכניסה אל הבית השארתי את הנעליים ויחפה מילאתי את הקומקום. ריח של אורז לקראת סוף הבישול עולה באפי ואני חושבת שיש לחכות עד סוף השנה, חשוב שבתי תחווה מסיבת סיום של בית ספר יסודי. אבל אין ממה לחיות, אני חושבת בייאוש אבל יש עכשיו אני נושמת ריח של אורז לבן אז כנראה שבינתיים אני נשארת עוד כאן.
ובכלל, קודם שיפרחו הפקעות ששתלתי, לא מוכנה שזה יהיה לחינם.
ועל זה קלרה אמרה לי: בטח שכחת לשים מלח באורז, מרוב המחשבות שלך. מה תאכלי, פקעות?

ירח מביט - לחלק הראשון של היומן