בטור הקודם שלי, כאשר טענתי כי חוקים מסוימים הבאים "כביכול לטובת נשים" משמרים בעצם את האפליה כנגדנו. זכיתי למחמאה של בעלת הגיון עקום, זה בסדר, לא לקחתי את זה קשה. בעיקר שמחתי על כך שעוררתי דיון וגרמתי לחשיבה. מעניין אותי מאוד האם גם הנושא עליו בחרתי לכתוב היום יזכה לדיון, לתשומת לב או ליחס כלשהו או שהוא כל כך לא בקונסנזוס שאפילו לא הגעתן לשורה זו. בכל מקרה, הפעם אני בוחרת לדון בנגע חברתי נוסף ושמו הומופוביה, אותה חרדה וסלידה מפני הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטראנס ג'נדרים ובעצם כל מי שמגדרית מתנהל שונה ממה שהחברה מכירה.

את הדוגמאות הטובות ביותר ניתן לראות סביב מצעד הגאווה בירושלים, שם מובילים את המאבק החרדים שכשמם כך הם, חרדים עד מוות מכל מה ששונה מהם, מרשים לעצמם לקחת את החוק לידיים, לשרוף פחי אשפה, לחסום רחובות, להשחית, לתקוף והכל לשם שמים.
יחד איתם, כל אספסוף העם החרד שמה תתגלה האמת הפנימית שלו תוקף את חברי הקהילה הלה"טבית, אזרחי מדינת ישראל, אנשים, כמוני כמוכם (טוב לא חוכמה אני לסבית)... שמשלמים מיסים, שרתנו בצבא, שרוצים למחות על כך שאנו משוללי זכויות במדינה בה אנו חיים.
אבל לא על כך אני כותבת, זה רק מבוא. היום אני כותבת על הסיבות לכך שיש כאלה שחוששים מאיתנו, שפוחדים מאיתנו, ובעצם מדוע קיימת בעצם הומופוביה ושוב, האם יש אחראים?
אני לסבית גאה מחוץ לארון. יש לי שני ילדים ובת זוג מדהימה. אני מתלבטת עם עצמי מתי אפגוש הומופוביה, איפה היא?  אני לא חיה בת"א, אלא דווקא בפריפריה, וגם לא מסתובבת יותר מידי בקהילה. אני עובדת למחייתי ומגדלת ילדים ועל הלסביות שלי כולם יודעים. אז נכון שבעיניי אמא שלי, זה לא ממש מוצא חן, אבל זאת הבעיה שלה ולא שלי, וכשהתגרשתי ויצאתי מהארון אחת מחברותיי פתאום אבדה את הטלפון, אבל כאן זה התחיל וגם כאן זה נגמר.
אנחנו יחד, זוגתי ואני, וזה גלוי לכל מתבונן. אנחנו מטיילות יד ביד בקניון, יושבות חבוקות בבית הקפה, מופיעות יחד באירועים חברתיים ומעולם לא הרגשנו לא נעים. נכון שיכולה להיזרק מידי פעם הערה או הארה, תלוי באוזנה של מי היא נקלטת, אבל מפה ועד לפחד להראות, או לחשוש לחיות... הדרך ארוכה.

ישבנו בבית קפה, היה לנו נחמד ונוח, היינו זוג שאוהב בדיוק כמו כל זוג אחר. ישבנו חבוקות, הנחנו ראש על כתף ידנו השתלבו,

איש לא הסתכל, איש לא התפלא... ואני יושבת וחושבת לעצמי, מי יוצר את החשש, את הצורך להתחבא, האם זאת החברה שמסביבנו או בעצם אנו מתוך החשש מתגובה?
יכולנו לשבת בדיוק באותו בית הקפה, כשתי חברות בלי שום תחושה של רומנטיקה, ולהצטער על העובדה שאנו לא יכולות לשבת יחד כמו זוג סטרייטים מאוהב שיושב שולחן ליד. אני מניחה שאם הייתי כותבת על כך כולם היו מסכימים שחיי הלסביות מאוד קשים, אבל בחרנו להתנהג כזוג אוהב והפלא ופלא לא הייתה כל בעיה.

אז נכון שאנחנו עדיין לא יכולות להתחתן ולא לאמץ זו את ילדיה של זו, כן יש אפליה כנגד זוגות בקהילה, אבל בחיי היום יום זה פשוט אחרת ואנחנו אלה שמובילות את הטון. ייתכן שאם אלך עם זוגתי יד ביד בבני ברק או במאה שערים יקראו לעברנו קריאות גנאי ואולי גם יסקלו באבנים, אך שם גם ייקרה לי דבר דומה אם אלך בלבוש לא צנוע ברחוב.

גם בעבודה לא נתקלתי בכל בעיה, יודעים מה הן בחירותי ועם מי אני חולקת את חיי. כשהיה לי רכב חברה, זוגתי הייתה מורשית לנהוג בו בלי כל אפליה.

אחת הדוגמאות האהובות עליי הם האנשים הירוקים. דברים שונים תמיד מושכים תשומת לב. אם נגיד היו עוברים לשכונה שלכם זוג אנשים ירוקים עם ילד ירוק, הייתם מסתכלות עליהם, הייתן גם חושבות מה זה הדבר הזה, האם זה מסוכן, האם זה מדבק, האם כדאי שהילד שלי יתחבר עם הילד שלהם, אבל אם היו חיים ביניכם המון אנשים ירוקים, ופרט לירוק הייתם מכירים ורואים שהם בדיוק כמוכם, הייתם מפסיקים לחשוש, אז ככה זה בדיוק, איתנו ההומואים והלסביות, בשבילכם, ירוקים. אנחנו מושכים תשומת לב אבל אנחנו לא שונים, אנחנו עושים כביסה ורוחצים כלים, משלמים חשבונות, מגדלים ילדים, הולכים לעבודה ממש כמו כולם, ואם רק תכירו תראו שאנחנו לא שונים. אבל אתם לא ממש יכולים להכיר, לא תמיד בגללכם ופה אני מפנה את האצבע לקהילה שלי, שבדרך כלל כל כך חוששת מהתגובה עד שהיא מתחבאת. הפסיקו להתחבא, כשלא רואים ולא מכירים פשוט מפחדים. חיו את חייכם מתחת לפנס, תנו לחברה לראות אתכם, להציץ לחייכם, אולי יציצו קצת יותר בהתחלה, אך מניסיוני, אפילו להם מתישהו זה פשוט נמאס.
אולי אנחנו נראים ירוקים, אבל אנחנו ממש לא שונים.