הגיעו החגים ואחרי תקופה עמוסה למדי, ניצלתי משב רוח רענן ראשון של חג להכתרת היום החופשי האישי שלי. יצאתי לארוחת בוקר מפנקת עם חברה בעיר הגדולה. מסתבר שהטרנד העכשוי זה "אגס בנדיקט", כל מקום מתפאר בביצים התפוחות הללו ולצידם מגוון מרקחות. אצלנו הציעו בנוסף מימוזה- קוקטיל לייט להתחיל את היום בחיוך. מכיוון שבלאו הכי הייתי ביום חופשי החלטתי להוסיף לו את הערך מאושר. אכן חופשי ומאושר, היום עם המימוזה הסתמן בריחוף קל וחיוך טיפשי מרוח על הפנים. אחרי ארוחת הבוקר וסיור בחנויות הדגל של העיר פלוס 3 שקיות, שני זוגות נעליים ושמלה לאירוע שאין לי, הצטרפתי לחברים לדרינק של אחר הצהרים. המשך היום, הצחקוקים, התמונות המבוימות לפייס בוק והמבטים הפוזלים לצדדים לא רלוונטיים כי בשורה התחתונה, הטלפון הלך לאיבוד.

תמצית אלכוהול בדם, ראש מרחף וחסר דאגות מעבודה ולימודים וטלפון אחד במדור נעדרים.
והנה גלי הזעה, התקף חרדה בגיל שלושים. יד שמאל, אני בטוחה שזו יד שמאל. זהו זה התקף לב אני אמות בגלל טלפון נייד.
אבל איך אפשר להסביר (אפילו לעצמי) שבלי המכשיר טלפון אני מרגישה ערומה? שאיש לא יוכל להשיג אותי יותר לעולם! ואני אפילו לא אוכל להודיע להם שמתתי מהתקף לב בטרם עת, מכיוון שאין לי את הטלפונים שלהם. בזכות השיחה המזוהה הנפלאה שעוזרת לסנן אקסים, בוסים ואמהות שכחנו לזהות מספרים. פעם בדור הקידומות בעלות שתי הספרות זכרתי כל מספר. עד היום אם אני צריכה להתקשר למישהו מכיתה ד -3 אני שולפת מספר מהזיכרון מבלי לחשוב, אבל אם תשאלו אותי מה הטלפון של החבר שלי אשאר חסרת אונים ואשלח אתכם לחפש תחת ערך "מותק" בספר הטלפונים.
יותר מכך אם תשאלו אותי מה אני עושה מחר, מחרתיים, בעוד שבוע, שוב אהיה אומללה בחוסר ידיעה. הכל ביומן האלקטרוני.
הבעיה היא לא רק הפאניקה של אובדן כל החיים, הקשרים הסוציאליים והתעסוקתיים, הבעיה מתחילה כשמבינים שאוצר סודי זה, שהוא תיעוד אינטימי של החיים שלי, יכול ליפול לידי כל אדם.
אינספור הודעות טקסט- חשופות לעיני כל. שרבוטים של ר

גע הופכים למסמך מפליל.

ומה עם הכינויים?
ובכן לפני כמה שנים מתוך מסע רוחני מפרך החלטתי שוויפאסנה זה לא אני אבל כפתור ה"מחק" הוא מאוד שימושי.
כך נפטרתי מעודפים, אנרגיות שליליות, תזכורות כואבות להחלטות רגעיות, שגויות.
אם נניח שמואל זרק אותי הגעתי למסקנה שיותר פשוט למחוק אותו מהזיכרון מאשר להתנקם. ומה מהווה יותר מהזיכרון שלנו, מאשר ספר הטלפונים- הזכרונות של הנייד? בכל דפדוף סתמי עלי להיתקל באקס זדוני?
פעם אחר פעם מוטח בפני שם של עבר אפלולי. מי צריך את הכאב לב הזה, את ההזדמנות להתפתות ולצלצל שוב ככה סתם בטעות.
יותר פשוט למחוק.
אבל מה קורה עם מספרים שאי אפשר למחוק או לא ממש כדאי למחוק. למשל, יצאתי עם מישהו והוא איך נאמר היה מעט נבלה. אך מכיוון שהיינו מעיין ידידים לא יכולתי למחוק אותו. אז נתתי לו שם קוד. כזה שאפילו אני אשכח מקיומו בוודאי כאשר אדפדף בזיכרון. ויותר מכך השם מצחיק. גורם לתחושה של שביעות רצון, בדיחה פרטית. דמיינו שהיה לכם סטוץ עם מישהו והיה רע- איך מצחיק אם במקום לרשום יואל, יירשם זין קטן. וכל פעם שיואל יצלצל "זין קטן" ירצד לו על המסך. או הבוסית הטיפשה תופיע בתור" לא לענות"! או "קרציה".

אז כל זה מוביל לכך שמי שמצא את הטלפון היה פסיק. טוב במקור לא קוראים לו פסיק. הוא  הפך לכזה כחלק מתהליך תירפוטי. על מנת להדגים שהוא היה פסיק קטן בחיי ושמיותר להתייחס אליו, כי הוא פסיק.
אז פסיק מצא את הטלפון באוטו שלו. כדי למצוא אותו הוא צילצל אליו. המון פעמים.
וכשפסיק הרים את הטלפון באושר גדול הוא ראה ששמו לא מופיע אלא פסיק!
איך כל זה קרה?
מימוזה ששינתה את השגרה?
תלות בלתי נסבלת בקולר האלקטרוני הזדוני?
או טיפשות רגעית שנולדה כאלמנט טיפולי?
בכל מקרה בפעם הבאה שווה לעצור רגע לפני שמתמכרים או פשוט לקחת בקלות ולקטלג בזיכרון תחת "יום שיגעון"