אני זוכרת שכשגדלתי הסבירו לי שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית בה יש חופש, זכויות וכל אחד יכול להגשים את עצמו כפי שנכון לו. רעיון אצילי ונאור כך היה נראה לי בזמנו ובליבי אכן האמנתי שזה רעיון אפשרי למימוש, אך כנראה לא סיפרו על כך לכל אותן אמהות יהודיות. מבחינתן הגשמה זה חתונה, משכנתא ולפחות שלושה נכדים. רצוי שהבעל יהיה בהיי טק שזה הרפואה החדשה, או עורך דין על כל צרה שלא תבוא.

וכך מצאתי עצמי בגיל שלושים חדוות חיים, מפזזת בין הופעות, תופסת טרמפים בלילות, מתגנדרת בנעלי עקב רטרו, מרגישה שהנה רק עכשיו מתחילים ואז האמהות נחתו. האמת הם לא נחתו הם פלשו לאן שלא הבטתי ראיתי עגלה נדחפת, כרס מזדקרת, טיפולי פוריות בכל סופרמרקט, בכלל חנויות הנעליים פינו מקום לטובת בגדי מעצבים לזאטוטים. הגנים בהם נהגתי להתמזמז  בהחבא הפכו למרעה צאן לתינוקות, אין פיסת אדמה בה לא דרכה כף רגלה של עגלת הייטק ארבע על ארבע.
הסתובבתי נבוכה, תוהה על חברותיי בגולה, שבגיל 30 הן בועטות, שותות, חיות עם שותפים מזדמנים ובכלל לא חושבות על חתונה או לידה. אולי בן זוג אבל בלי מיסוד אולי ילד אבל אם זה יקרה סבבה, בלי לדחוף הורמונים בכל חור. התגעגעתי לערבים ההזויים שלנו בשוטטות בין גלריות ודירות שכורות.

הייתי בראיון עבודה, לתומי חשבתי שאני מחפשת קריירה, אבל חברתי נילי חשבה אחרת. היא התמקדה בעיקר מבחינתה: איך היה המראיין? היתה לו טבעת? יש נסיגה

בשיער, איך הגנים שלו?
לא התקבלתי לעבודה וגם לא אימצתי לי זרע משובח לעתיד.
ביום אחר הלכתי למטפל נטורפט שלי, בשיחה על מצב בריאותי הפיזי והנפשי, בדקנו צמחים והתקדמות כללית  כשהוא מפתיע  ושואל אם אני בפייס בוק? אני מעט המומה מנסה לחשוב איך אתר באינטרנט מתקשר לטיפול הצמחי שלי, כשזה ממשיך ואומר הלוא זה מקום נהדר לפגוש אנשים, אולי איזה חבר של חבר יראה אותך ויקליק עליך?!
יקליק עלי? מזועזעת, אוחזת בתמיסת צמחים חדשה ב-250 שקלים יצאתי לרחובות העיר תל אביב. ממתי מקליקים על אנשים, האם אני תוצר של דף בית אינטרנטי? "כדי להגיע לליבי עליך ללחוץ על הקישור הבא, לשלוח SMS, להתכתב בצ'אט עם שאר חברי הפורום. אחרי המחקר המקיף אודותי בויקפדיה תחליט אם אני מושא ראוי ואז תקליק עלי".

בעודי מהרהרת בעולם הממוחשב הוירטואלי נתקלתי בצורה מאוד לא וירטואלית  בבחור שלתומו עמד בפינת הרחוב והמתין לרמזור שיתחלף. מרוב הלם כבר שכחתי איך מדברים מבלי להקיש – שלח.
הוא חייך כשראה את אוזלת פי. הוא הציעה לי לשתות משהו להירגע והבטיח שהוא ממש לא נפגע מזומבית, דורסנית, כמותי.
השיחה בבית הקפה נמשכה גם ביום למחרת. בינתיים עדיין לא ביקשנו חברות בפייס בוק, אבל חלקנו טיפ במשותף בבית קפה קטן, בפינת הרחוב.