בצבא יש חלוקה של זמן שירות. בתפקידים מסוימים אתה יודע שההצבה שקיבלת בתחילת השירות היא רק לחלק מזמן השירות. ואז כשהתנאים מבשילים ונכונים- מילת הקסם של סבב ב, צצה ועולה על פני השטח.
פתאום זה כאילו הטעינו את המצברים מחדש ובכוחות חדשים ומעט נרגשים ניגשים לחצי השני של השירות במקום חדש ולא נרקבים לאט לאט באותו מקום לכל אורך השירות.
אז אני יודעת שהצבא זו אנלוגיה באנלית לחיים, אבל בשניהם יש זמן קצוב , צ'ופרים, שעה ביציאה ומפקדים מעצבנים.

נזכרתי בסבב ב', אחרי שיחה עם חברה בבית קפה, לגמנו קפוצינו סויה, ונגסנו בעוגיות גרנולה אורגניות והתחלנו לבחון את מה שקורה סביבנו.
חברתי אמרה שלאחרונה היא מרגישה מרומה. היא מרגישה כמו משקיע שהדולר צנח לו, ללא כל הפקת תשואה.
במשך יותר משנתיים היא מפרנסת ראשית של חתונות ולעיתים אף בריתות. בצער היא נפרדת מחצי מתלוש המשכורת ומפקידה אותו כצ'ק משומן בחתונה של עוד חברה קרובה וטובה. מה אפשר לעשות, אחרי הכל זו חברה שלה והיא סופסוף מתחתנת, ועוד בגן ארועים עם עצי פקאן מקורים שכל מנה בה היא לפחות 60 דולר (בשער הגבוהה). חייבים לעזור להם, גם הדי ג'י היה ממש יקר. היא לא רוצה להראות קמצנית חס וחלילה, אז מה החודש היא תקצץ קצת בקניות בסופר, ממילא זה יחסוך הוצאות על מכון כושר ודיאטה- מקרר ריק זה פתרון מושלם.

אני מתרעמת עליה וטוענת שזו בעיה של הזוג המתחתן, אני לא אמורה לכסות הוצאות על ערב חד פעמי, שגם ככה לפחות בשלישו הראשון הכלה לא תהנה, מכיוון שהיא עסוקה בהסתתרות מפני האורחים. היא רק תגיח כמו חזיון תעתועים לרקע להקת מתופפים, זיקוקי דינור, מסך עשן ופטפוריי  לרגל החופה. שאר האורחים ילגמו יין ביד אחת וביד השנייה ילקקו עוד קצת מהעוף טריאקי ומהפיתה הבדואית שנאפתה במקום.

אני ממשיכה ואומרת מבחינתי אני אשמח לפרגן- אני אעזור בקניית בלנדר קטן או מצעים מפנקים- משהו שיחזיק מעמד קצת יותר מזמן ההפקדה של הבנק.
לתומי אני חושבת שמתנה זה דבר שמשקיעים בו מחשבה, ומתאימים אותו לזוג המדובר ולא סתם משרבבים מספר בחישוב של קורס מיקרו כלכלה למתקדמים- על מחיר מנה, סידור פרחים, תאורה, זיקוקין, צלם ושמלת כלה.

חברתי, בחיוך כנוע מהנהנת ואומרת שלא זו הנקודה. היא מרגישה מרומה כאשר מושא ההשקעה שלה מכריז על פשיטת רגל, לפעמים עוד לפני שהספיקו לחזור מירח הדבש. לאחרונה יותר ויותר זוגות מאושרים כאלה נפרדים. הם שהפיקו מרורים מרווקותינו הנצחית ובחיוך מלא חמלה משכו אותנו אחרי החופה הצידה ולחשו כמה זה נהדר להתחתן ושבקרוב ממש אצל

ך, הם עכשיו שוברים את הכלים.
החזרים אין, מתוסכלת, חברתי רואה איך מתנתה הנדיבה ובעיקר האוכל שלא קנתה באותו חודש, מתרגם לתשלומים לעורך דין לגירושים.
איך הם ככה מנפצים את האשליה? היא שואלת. אני שהייתי צופה מהשורה הראשונה, שהלכתי באדיקות אחרי מופע הזוגיות ותמכתי בבחירת הכריות לספה, מנופנפת בהסבר עלוב וסתום- משהו בסגנון- זה לא עבד.
מעניין שזה עבד במשך שנים לפני החתונה, לפני שעזרתי במשכון הבית.
ואז מתרחשת תופעה מעניינת- תופעה שקיבלה את השם סבב ב.
במקום לשקוע בדיכדוך, או תחושה של החמצה, יוצאים אלה- החצי החדש והרווק ומכריזים על התחלה חדשה ומרגשת. כמו בצבא גם אלה מגיעים לסבב ב עם פז"ם ונסיון ופק"ל מרשים. לחלקם הפק"ל כולל תשלומים מהסבב הראשון, לאחרים כבר יש תינוק קטן שיוצר סטטוס חדש- או אם תרצו דרגת קביעות חדשה.
רתומים באישור חתום הם עוברים לבסיסם החדש מאושרים מתמיד.
חלקם חוגגים רווקות ולא מבינים מדוע לא עשו זאת קודם. כמובן שעולמם אינו ריק כי פעמים בשבוע הם זוכים בלשחק באבא או אמא ולהתקשקש עם עוד חצאי הורים בגני השעשועים.
החלק האחר מוצא במהירות הבזק בן זוג חדש- שאיתו אין היסוס, הפעמונים פחות מרשרשים אך כל צלצול שלהם הוא בעל עומק וארומה משמעותית.
הם חובקים חיים חדשים ומכריזים בשמחה על הפרק החדש והנכון בחייהם.

איך זה שלא צפינו זאת? חברתי מביטה בי בייאוש. הלוא היו מקרים בהם התלחשנו מאחורי גבם שהם אין להם סיכוי יותר משנה להחזיק מעמד. או שמראש התפלאנו מה היא מוצאת בו. והנה כשהנבואה שלנו מתגשמת אנחנו לא חשות שמחה וניצחון אלא תחושה של רמייה קשה. הם שוב מקדימים אותנו, אנחנו עוד בלב המיונים, עוד בודקים כל האפשרויות לשיבוץ הראשון, אנחנו עוד נאחזות בחלום המאנילה, מציצות בערגה בכל העולם המובטח. אנחנו מתחבטות בשטח באינסוף ניסיונות כושלים ועכשיו מסתבר שכל המאמץ הזה הוא לשווא. שמראש אפשר לדלג ולהכריז על פרק ב'?

בערב אני יושבת בביתי וחושבת על חבריי שהתגרשו, נפרדו, בגדו ותוהה האם הסבב ב'  קרה להם אולי מפני שמעולם לא חוו באמת את שלב המיונים?
אולי לו הגשימו את עצמם בשלב המקדים היו שלמים עם הבחירה הראשונית של שיבוצם?
מזגתי לעצמי עוד כוס ליקר דובדבנים, חייכתי אל אלבומי התמונות שלי עמוסות החוויות, והסתובבתי אל עבר מוקי החתול שבגאון גירגר לו על העיתון, מרוצה מהמקום שיש לו בבית, מבלי אורחים בלתי רצויים.