שנה תמימה שירון לא זכה לאכלס את מיטת המים שקנה לפניי כשלוש שנים. בת זוגתו ובנו בן השש עשו זאת בשמחה רבה. מספת הב'ז שתיעב ניגש למטבח והרתיח מים. רק חיכה שתמי תקום.
יואב עדיין ישן.
הפיהוק החייתי של תמי מחדר השינה מתפשט כווירוס עד לסלון. פריקת אצבעותיה נשמעות כפקקי שעם בעת פקיקתם.
ירון מביט בתמי ועדיין לאחר עשר שנים לא מבין האם עיניה מביטות אליו בשל פזילתה הקשה. הכחול שבהן מטשטש זאת היטב.
משהו באונה האחורית מציק ולא נותן מנוח. אצא לג'וגינג היומי.
"תמי אני יוצא"
המממממממממממממממ נשמע מהחדר.
טורק פלדלת לבנה.
המלך ג'ורג מתרחק מאחוריו ובדרכו למסלולו הקבוע. ארבעה קילומטר שבסיומם נושקים לבית הקפה "בוטיק סנטרל".
אשת הפיארו למולו – צבועה לבן, כובע קש מעטר מצח סיד. נראית גוויה נצחית.
"כל אחד והמסכה שלו, הסיפור שלו", ירון רץ וממלמל.
ירון מסיים את מסלולו ומאט בהדרגה ונכנס לבית הקפה.
עוגיות הגרנולה והאייס קפה קורצים כרגיל. אותה קריצה יומית. אותו הרגל שמחליף שקט.
האם קפה יכול להרוג בדידות? חושב. אולי רק לרגע אבל גם רגע הוא לא כלום.
יכול כמעט לשמוע את קולה של תמי אומרת נמאס כבר מההתפלספויות האין סופיות האלה.
את ההתפלספויות היא אהבה שנפגשנו, השוויצה בהן. התעניינה. כל החיים הם הצגה אחת גדולה.
אישה עם חצאית עד הברכיים, שיער אדמוני גולש וגופייה לבנה מעט בולטת. פצצה. רק חבל שנכנסת עם כלב הבולדוג שלה לבית קפה צפוף עם צווארון לבן לצווארו.
צימחתי לי אדרנלין דרך האייס.
"סליחה...... אפשר  לעבור"?
"אתה לא חושב שאתה חצוף"? פיה פעור.
אני חצוף?  את נכנסת לבית קפה הומה אדם ונדחסת עם כלב ענק שמרייר כאילו אין מחר.
ירון יוצא במהירות ולא רוצה לאפשר לה להגיד ולו מילה אחת נוספת. בצאתו מבית הקפה רואה אישה מנסה לדחוס "יונדאי" בין שני רכבים. "את רואה שאין מקום, צועק בפנטומימה".
מסובבת את ראשה. תעשה הכול ותסמן וי על חנייה.
אחחחחחחחחחחחחח, משייף את ברכו הימנית תוך כדי שמרים את מכנס הטרנינג ומנגב את האייס קפה שנשפך על מכנסיו. נשימתו נעתקת מכאב. "את לא מסתכלת לאן את רוכבת? נכנסת בי"!
"צפצפתי לך ולא זזת".

אומרת בהתנצלות.
"איזה יום סיוט". מוריד את המכנס ומתרומם.
"אתה בסדר"? שואלת בעלת עיני הדבש.
"במקרה, כן".
"רוצה לקפוץ אליי אוכל לחבוש לך".
"לחבוש לי מה? לא קרה לי כלום"
"תעלה לקפה. הוא נשפך עליך".
"לא שמתי לב".
"אם אתה לא רוצה".
"טוב. אקפוץ".

רווי שנקין עולה במדרגות אחר ענת. בעוד היא פותחת את הדלת עט עליו כלב דלמטי עם הבל פה לא מנוקד.
"תכיר, "יוסי"
"יוסי מסריח"
"נטפל בזה".
"את מתכוונת שאת תטפלי בזה"
"בעיקרון כן"
"בא לך לשתות"?
"כן. יש לך בירה"?
"קרלסברג"
"חטפתי"
"דרך אגב, אני קופצת היום לשבלול ג'ז"
"איפה"?
"בנמל"
"אתה רוצה לקפוץ"? קרבה אל ירון וכמעט יכול היה להרגיש את קצה קצוות תלתליה השחורים. נרתע מעט מגופה ומביט אל הכלב הדלמטי. משווע לנשימתו באותו הרגע ממש.
"ענת, אז זו השיטה? רוכבת אופניים שנכנסת בעובריי אורח ומזמינה אותם אליה"?
"רק את הנוירוטים שבהם"
"כן? אז אני מבין שקריטריונים לבני זוג עבורך הם נוירוטים עם נטייה להתפרצויות זעם".
"לאו דווקא". צוחקת
"את הדווקא אני מקבל ואת הלאו לא. אני זז".
"ממה אתה חושש? ענת מסיטה את תלתליה סביב צווארה וחושפת צוואר ארוך ולבן"
"אני לא"
"הימור שלי"?
"אין אסימונים"
ואני חושבת.....מבזיקות מחשבותיו של ירון על נישואיו עם תמי, על האין. על סקס טוב שלא היה לו מזה הרבה זמן.
כפות ענק תופסות את פרקי ידיה של ענת ומקרבן לקיר הסלון. ירון מפליג במחשבותיו ומנשק בעוצמה כמעט עד זוב דם. מרגיש שפתיים רכות שלא הרגיש מזה עשר שנים.  בזווית העין מביט ביוסי שנועץ מבט מבקר וזועם.
ירון מקרב את פלג גופו התחתון ומתחכך בענת תוך כדי מסעם לחדר השינה. הדי הנשיקות ברקע. סוף סוף משוחרר, מיוזעים ומתואמים.
שוכבים על גבם. ידו של ירון אינה מרפה מידה. ניתן לשמוע את פעימות הלב שמבקשות לחזור למקומן.
"ענת"
"מקשיבה"
"מה את אומרת"?
"על"?
"כוס קפה יכולה להרוג בדידות"?
"רק אם זה אייס.ירון. רק אם זה אייס".