אחרי שכבר צעדתי קילומטרים רבים ברדיוס של ביתי – עם מוסיקה, או עם חברות, לבד או עם החצי, מוקדם בבוקר או מאוחר בערב.  השתעממתי. מאוד.  רגע לפני שויתרתי סופית על ספורט מרוכז בכדי לאבד את שאריות ההריונות, נדלקתי....
"תגיד" שאלתי את החצי אשר רבץ לו בנחת על הכורסא, בערך שניה לפני שהאישונים שלו הצטרפו להיכן שכבר המוח נמצא, בממלכת השינה. "מה דעתך ללמוד איתי על רולרבליידס? גם נעשה ספורט, וגם נקרא לזה תחביב משותף. זה נשמע לי נחמד".
"מאיפה הבאת את זה עכשיו?" ממלכת השינה התרחקה לה לכמה דקות. "את באמת מצליחה לדמיין אותי על רולר? עם כל המשקל שלי עולה על הדבר הקטן הזה ומשתטח על הכביש?"
"למה לא?", יריתי. נתאמן ברצינות, נלך בצורה מסודרת לשיעורים. בסדר, אז יהיו לנו כמה סימנים כחולים. אתה עושה סקי. זה לא אמור להזיז לך. בגלל זה לוותר? אז אולי נשבור רגל. אז מה? תראה מה נרוויח: נעשה ספורט, נהנה, נבלה קצת זמן איכות ביחד ואולי גם הילדות יתלהבו מזה....".
"איך את תסתדרי עם רגל שבורה? את קפיץ קפוץ! אם זה יקרה, את תקטרי ואני אשב בבית לטפל בך ובבנות. או שאת מצפה שנועה תכין לעצמה כריך לגן. וענבל תסיע את עצמה למשפחתון.". לא ציפיתי לתגובה כל כך אוהדת.....

קצת סדר: את גיל 30 החצי שלי ואני כבר מזמן עברנו. על סקייטים אף אחד מאיתנו לא עלה בילדותו. החצי שלי, הוא גם בעל נוכחות פיזית. מזה כמה שנים הוא מטפח לו כרס חביבה אשר הולכת איתו לכל מקום. אני גם די אשמה בזה. בכל אחד מההריונות שלי, בהם העליתי משקלי בנדיבות, כחלק מהאמפטיה החצי העלה במשקלו גם כן. רק שאני זכרתי להוריד את העודפים ואצלו הם נשארו.
החצי הרים ידיים ופרש לישון. הוא היה בטוח שזה עוד אחד מהשגעונות שפוקדים אותי מדי פעם. הוא טע

ה, ובגדול.

חודש טרטרתי בבית. הילדות כבר חיכו שאמא שלהן תעשה את הצעד ותקנה לה זוג כדי שגם להן יקנו.... ואז זה קרה.
"טוב", אמר החצי, "תנסי את. אם תתלהבי, גם אני אקנה." וכך היה. ארזתי את עצמי בכל סוגי המגינים, לרבות קסדה, התהדרתי בזוג רולרים כחולים מחברה לא מוכרת  והתייצבתי במגרש האימונים בפארק החדיש שלנו מול הבית.

16 נפילות ספרתי מרגע שנעלתי את הרולרים. בזחילה הגעתי מהספסל בו החלפתי נעליי אל משטח האימונים. אחזתי חזק במעקה האימונים והתחלתי. שיווי משקלי אבד לי, לא מצאתי אף תנוחה הגיונית בה היה לי נוח ועצם הקרבה למעקה הציקה לי. התגלגלתי לכיוון מרכז המשטח. שניה וחצי נהניתי מהרוח על פניי ואז נחתתי על הישבן. מזלי שהוא מרופד. כך התנהלתי בערך ארבעים דקות. חזרתי הביתה עטורת סימנים כחולים. למדתי להכיר מקרוב את מרקם משטח האימונים. חברותיי אשר בילו באותה עת עם ילדיהם חייכו לאורך כל הנפילות שלי ולא הצליחו להבין מה מניע אותי. חשוב לציין כי בקרב אנשי שכונתינו הרבה מבוגרים מתגלגלים להם בטבעיות על הרולרים. 

במשך כל השבוע הפגנתי עקשנות ראויה לציון. בשעות הערב, בעיקר, הגעתי למשטח, התרסקתי עליו כמה פעמים וחזרתי הביתה.
התלהבות רבתי נרשמה בבית. מהר מאוד פינקנו את עצמנו ברולרים מכובדים ויקרים. החצי ואני נוסעים בכל יום שישי במיוחד לתל אביב. ג'ו, המדריך המדהים שלנו מגלה סבלנות נפלאה ומלמד אותנו את כל הטריקים. אנחנו מלמדים את הנסיכות שלנו והן כמובן טובות מאיתנו. החצי גילה יציבות מדהימה ונפל עד היום פעמיים. האמת היא שאנחנו כמעט ולא נופלים.