יום הולדת שש לביתי נועה. איזה כיף. שוב ההכנה הנפשית של אירוח כל חבריה הזאטוטים בבת אחת. שוב נסיונות הרגעה כושלים של ילדות מפונקות. שוב נסיונות הרגעה של פצצות אנרגיה ג'ינג'יות. אני כל כך מתלהבת מהעניין עד כי בכלל הדחקתי את העובדה כי אוטוטו סוף שנה.
רק במדורת ל"ג בעומר התעוררתי לשמע שיחת האמהות. העובדה כי נועה ילידת יולי שולית בהחלט. אנחנו מקדימים לה את חגיגת יום ההולדת בחודש בכדי שתוכל לחגוג עם חבריה טרם היציאה לחופש הגדול.
חגית החגיגית, יוני המתפתל, רועי הקוסם וכל מקומות ההפעלה האטרטקטיביים היו תפוסים בתאריך היחידי שנשאר אפשרי לחגיגה. האמהות מסביב למדורה הקדימו אותי וסגרו ביניהן את כל חודש יוני בחגיגות.

האפשרות היחידה שעוד נותרה להצלת המצב היתה הפעלה עצמאית. הרעיונות היו מגוונים: מהכנת כתב חידה למציאת "האוצר העמוס של נועה", אשר אמור היה להיות קופסאת אוצרות מיוחדת עמוסה במטבעות זהב של שוקולד ועד למסיבת מים הגעתי לבסיס. משחקי חברה. מדהים, אבל לילדים של היום אין צל של מושג מה זה. כשאנחנו, ההורים, שיחקנו ב"גולם במעגל", "חבילה עוברת", הכנסת נר לבקבוק  ועוד כל מיני, הילדים שלנו מתחרים במקומות הפעלה נוצצים ועד למפעילים אטרקטיביים שמגיעים לפתח ביתם או חצרם. גם אני שותפה לתעשייה הזו. לגדל שלושה ילדים זה לא עניין של מה בכך. לחגוג שלושה ימי הולדת בשנה זו משימה בלתי אפשרית כשאני על תקן סופר אמא: מפעילה, מארגנת, מבשלת, אופה ומארחת.

"באשר אבדתי אבדתי" אמרתי לחצי שלי ולקחתי על עצמי את המשימה.
יומיים שלמים גזלה לי המסיבה מחיי. מתכנון האירוע, לרכישת ההפתעות, מתנות והאביזרים הדרושים, הכנת מטעמים להורים (כן, יש כאלה שילדיהם עדיין אינם נפרדים מהם בגיל 6.....) ועד לגולת הכותרת – אפיית העוגה וקישוטה. עד לא מזמן עוד השתעשעתי בקישוטי עוגות בעזרת בצק סוכר. בשנה שעברה כבר נכנעתי ורכשתי אחת מוכנה בכמה מאות שקלים. השנה כבר התעצבנתי ושיניתי פורמט. אז מה אם שאר ההורים משקיעים בזה. אני לא! הלבשתי את ביתי בתחפושת של פיה, ביקשתי שתחייך יפה למצלמה ואת התמונה שיגרתי לאתר אינטרנט, אשר התברר כבינוני בכדי שיהפוך לי את התמונה אכילה.
העוגה יצאה סבירה. העמסתי אותה בקצפת טעימה ואף אחד לא שם לב שהצבעים של התמונה האכילה חיוורים ויכלו להראות טוב יותר.

שעת השין הגיעה. יום שלישי. שעה חמש.
בכוחות משולבים של החצי ושלי הסתערנ

ו על הגן הציבורי והמוצל בסמוך לביתנו. פרשנו מחצלות, תלינו כרזות צבעוניות ובלונים, סידרנו שולחן עמוס במטעמים, הפעלנו טייפ עם מוסיקה של ילדים וחיכינו לחברים. בכדי לשכנע את הילדים המקומיים אשר באו לכייף בגינה והחרמנו להם את הנדנדה שיחדנו בממתקים, שיתפנו בחגיגה והאכלנו אותם.

חמושה במשרוקית ורודה ובפוזה של מדריכת קייטנות מיומנת ניסיתי יחד עם חברתי גלית, אשר מתורגלת יותר בהפעלת ילדים להתגבר על כ-30 זאטוטים בני 6.
מסיבות ימי הולדת בגיל הזה ועוד טיפה הלאה הם בעצם בייביסיטר להורים. גם לאלו שכן נשארו בסביבה לא עניין במיוחד מה עשה הילד שלהם. תום הג'ינג'י, לדוגמא, התלהב יותר מהאפשרות של לטפס על החלק העליון של המגלשה (הסככה) ודווקא שם לשחק עם הבובות שלו, לא לפני שהוא סחב עימו עוד שני בנים מהחבורה.

מאחר וגן השעשועים אטרקטיבי היינו עסוקות בלהחזיר ילדים מהמגלשה ומארגז החול, יותר מאשר להפעיל אותם. בשלב מסויים עשו לנו הילדים טובה ואף השתתפו בפעילות. מתוך כחמישה עשר משחקים שהכנו, הספקנו אולי עשרה.
הקשר בין הלו"ז שבניתי ואף טרחתי והדפסתי יחד עם כל הפעילויות, היה מקרי בהחלט למה שקרה. מרגע שהילדים החליטו שהם רעבים, כרבע שעה לפני התכנון המקורי, התמסמסה המסיבה, לפי התכנון שלי. העמסנו להם אוכל בצלחות, ניסינו להציל כמה בנות מלאכול נקניקיות בתוספת חול שכמה שובבים ניסו להוסיף להן, הסברנו יפה לעוד כמה ילדים שמסוכן לאכול ולשחק תופסת במקביל. בקיצור, נהניתי מכל רגע.

"מכאן", אמרתי לשותפתי לחוויה, "ניתן להם להשתעשע כרצונם. גם ככה זה עוד מעט מסתיים". בינתיים החצי שלי, שהיה על תקן סבל ומציל ילדים מפציעות, מיהר הביתה בכדי להביא עוגה וארטיקים. ברור שארטיקים. הילדים רצו, השתוללו, הזיעו, צריך לצנן אותם במשהו.......
אחר הצהריים ההזוי שלי הסתיים בטקס העוגה שכלל חצי שיר יום הולדת ונרות שכבו מעצמם בגלל הרוח. ונועה באמת השתדלה וחיכתה שאדליק את כולם יחד.
ההורים כבר התגודדו, מרוצים כי עבר עוד ערב שקט בבית והילד גם אחרי ארוחת ערב. ביום שבת, במסיבה הבאה, אחזור להיות נינוחה.

בדרך הביתה, פעתה הקטנה ואמרה לי "את יודעת אמא, את באמת נהדרת. היה כיף. אבל, מה דעתך שבשנה הבאה בכל זאת נזמין מישהו שיפעיל אותנו?....."