אצלנו בבית חלוקת התפקידים ברורה. התיפקוד הוא כמו בממשלה צרה. אני גם מחזיקה ברוב התיקים כמו חינוך, אוצר, בריאות, חוץ והחצי מחזיק בתיק התחבורה. רק לזה יש לו זמן. והאמת, גם אין לו הרבה ברירה.
הרכב בו אני נוסעת הוא רכב חברה. שלו. לפני מספר חודשים החלפנו לרכב חדש. מאחר ואני נוהגת כל יום, המווווון פעמים. מה לעשות שיש בלאי, אשר בא לידי ביטוי, איך לא, בדפיקות קטנות בצדדים (תמיד יש רכב שמפריע לי לצאת מחנייה), פגיעות צבע ועוד. ומידי פעם גם דפיקות רציניות יותר. החצי, איש רגוע מטבעו, לוקח את זה באיזי. מדווח לחברה, מקבל רכב חלופי ומחכה לרכב המתוקן.
יש לנו גם טקס קבוע: אחרי שאני פוצעת את הרכב, אני מתקשרת לעדכן אותו. השאלה הראשונה שלו: את בסדר? השאלה השנייה: הנזק רציני? השאלה השלישית: איך את עושה את זה כל הזמן?
כשרצף השאלות מסתיים השיחה גוועת ב"טוב. אני אטפל בזה".
הפעם האחרונה היתה השבוע. בסך הכל רציתי לצאת מחניית הבנין. במקום שייפתחו שתי כנפי השער רק כנף אחת עשתה טובה ונפתחה. מבלי משים כיוונתי את עצמי לצד ויצאתי. בדרך התחכחתי קלות בשער ופצעתי בינוני את הכנף האחורית של הרכב.
התקשרתי לדווח. "את בסדר? הנזק רציני? איך את עושה את כל הזמן?" הפעם הוא גם לא נתן לי צ'אנס לענות. "ממה אתה מתרגש?", שאלתי. "זה בסך הכל פח, פלסטיק וצבע.... אתה כועס"?
"שאני אכעס? מה פתאום! התרגלתי!", השיב וחזר לעיסוקיו.
בערב, כאשר שב הביתה נבדק הרכב בקפיד
ה. מכל הכיוונים. "איך את לא שמה לב שיש פה מלא שריטות חדשות?", שאל. "אני מבטיחה לתת עדכון יומי על כל שריטה או טביעת אצבע חדשה", התחייבתי.
לאחר בדיקה שאינה מביישת רופא משפחתי בעת מילוי תפקידו סוכם הנושא ב"אני מתפטר מתפקידי. גם הרכב עלייך." מהיום, על כל פגיעה ותאונה, את מתקשרת להודיע לחברה ומטפלת בזה. בכל פעם שאני מדווח ומגיעים לבדוק את הרכב שולפים לי דף עם ציור של הרכב ומתחילים לסמן את הפגיעות. מהדף שאני מקבל יוצא ציור של פיקאסו. על הרכב שאצלך הסימנים לא נגמרים. פעם אפילו שאלו אותי איך אני מצליח לעשות כל כך הרבה בכל כך מעט זמן ואז אני אומר שזו בעצם את ומקבל חיוך מבין."
המונולוג הזה שכנע אותי שאני מקצרת את חייו של החצי.
"טוב. הסכמתי. גם זה יהיה עליי. האמת היא שזה באמת עדיף. אם אני כבר עושה את הנזקים, אז שיהיה."
"את יודעת, אם לעשות נזק אז כבר בסטייל. תעשי כמוני, פעם בשנתיים תכסחי רציני את הרכב ותמשיכי. ככה את פחות מפריעה. גם לי וגם לליסינג".
"אני חושב שנקנה רכב אחד יקר, שיהיה רק שלי ואת תקבלי איביזה מקרטעת משנות התשעים. זה מה שמתאים לך. זה יהיה כמו שני חשבונות בנק נפרדים. אחד לא מטריד את השני.". סיכם האיש בינו לבינו.
"את יודעת מה מצחיק אותי הכי הרבה? שאת בכלל רוצה אופנוע. עם הנהיגה שלך, רק תלת אופן תקבלי!"