מי שלא מצליחה להוציא לפועל את הפנטזיה הדביקה במשך הסתיו (שתקופתו המוגדרת אינה ברורה), ואפילו לא במשך החורף (!!!), יכולה לסמן על עצמה איקס גדול, או לכל הפחות להגדיר את השנה האחרונה כשנה של תקיעות במקום, דשדוש בשלולית סרוחה, בעודה חשופה ללעגם של העוברים שאינם שווים, כי הם מ"המחובקים בתוך סוודרים רכים וגדולים"...

מה לעשות, גם אני מן כזאת בחורה - מודה.

אֲבָל, ויש אבל גדול, מי שמתמזל מזלה ובמשך סתיו שלם ואפילו בימי החורף, מוצאת את עצמה מגשימה שוב ושוב את אותה משאלה, עלולה לחטוף מכה קשה. היא עלולה לגלות ש"זה מה זה חסר משמעות!". אצלי זה קרה כבר בשבוע החורפי השני. ישבנו על הספה, אהובי ואני, מכובלים תחת שמיכת הפוך, מתכוננים לראות סרט נוסף שהלכנו להשכיר במיוחד לעוד ערב "רומנטי".
אחרי שאכלנו מרק חם ורק לפני כמה רגעים הכל נראה סופר מושלם (מלבד ההרגשה המעורפלת שאני הולכת לסיים את החורף הזה מה זה שמנה), קרה הדבר שממנו חששתי כל כך. לפתע פתאום, ממקום לא מתוכנן, משהו בתוכי התחיל לזעוף. מה שהתחיל כדגדוג קל הפך במהרה למועקה בלתי מוסברת. פתאום מצאתי את עצמי שואלת - אז גם מחר זה יהיה ככה?

"את רוצה לצאת?", הוא שאל.
"לאן?" עניתי בקרירות. באותו רגע הזדעזעתי מהמחשבה של להתלבש ולדבר שוב עם אותם אנשים, על נושאים הכי מדוברים בעולם.
"לא יודע. את עייפה?"
"לא."
"רעבה?"
"ממש לא!"
"תני לי נשיקה"
"לא!"
התרוממתי מהספה והעפתי מעלי את הפוך המחניק "נהיה פה חם!"
"אז מה את רוצה?"
"כלום! לא רוצה! נהיה לי רע!"
"משהו קרה לך בזמן האחרון, את יודעת?"
קמתי ולבשתי מעיל ארוך על הטרניניג, "אני יוצאת לנשום קצת, טוב?" טרקתי אחרי את הדלת.

הריקנות תופסת אותך בפינה אפלה, או תחת הפוך על הספה
אולי זה דיכאון של לקראת החורף, אבל פתאום כלום לא נראה לי שווה. פתאום לא הבנתי למה צריך לחכות, ומה בכלל אמור להגיע. ידעתי שברגעים כאלה אני בהחלט עלולה לעשות מעשה קיצוני שעוד אתחרט עליו. הרגשתי שאני עלולה לגמור מערכת יחסים של שנה וחצי מבלי למצמץ, רק בגלל שפתאום אבד לי הטעם.
"את חייבת לנסות להתגבר על הדחף ההרסני", לחשתי לעצמי, "אולי נעשה משהו חדש? נטוס לחו"ל לכמה ימים? נשנה מקום, נשנה מזל, נשנה את העולם!" אבל האמת, שממש לא התחשק לי. הרגשתי איך החושך הזה משתלט עלי, ולא הייתי בטוחה שהוא הולך להיעלם. במצב כזה דווקא מריבה נראתה לי כפיתרון לא רע. ובאמת כשחזרתי רבנו, ורבנו שוב, ושוב, והנה מצאתי את עצמי אורזת כמה דברים, ועוזבת. בלי מכתבים, בלי סמסים, בלי שירים דביקים.

חורף. קר לי לבד
אל תחשבו שאני פראיירית, אני יודעת להסתיר היטב את תחושות הריקנות וההיסוס במערכת יחסים כשאני רוצה, פשוט באותה תקופה הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה. פחדתי להתחיל שוב עם שקרים עצמיים, כי ידעתי שהקשר (והשקר) הזה יכול להמשיך לנצח, ואם משהו חסר לי שם בטירוף, אז מה יעזור להדחיק?
ואז, בעודי בודדה, מסתובבת בגשם ללא מטרה, זה קרה - לראשונה בחיי שמעתי הסבר למצבי, הסבר אמיתי, נטול רגשות אשם, נטול האמירה ההורית המיובשת של "מרוב שיש לך את לא יודעת לבחור", נטול משחקי מוסריות.

אגואיזם. רצונות קטנים, תענוגים קצרים
על אגואיזם כבר שמעתי, רק שלא היה לי מושג עד כמה שהוא מהווה חלק משמעותי בחיי. פתאום הבנתי כל כך הרבה. הבנתי שאגואיזם הוא לא סתם "לדאוג לעצמי", אלא זהו הטבע האנושי, הגורם לכך,

שלפתע, בלי התראה מוקדמת, אדם שוקע לתוך מרה שחורה: להרגשה שכלום לא שווה בעצם, ושהכל זמני. זהו אותו טבע ערמומי, שעדיין איני יודעת מתי אנצח אותו, מתי אהפוך אותו לכלי משחק בידיי (בידיי ולא בידיו!), אבל לפחות אני יודעת שהוא קיים, ואני מכירה את הדרך הפתלתלה שבה הוא פועל.
אז איך הוא פועל? למען האמת זה די פשוט: רצונות קטנים – תענוגים קצרים. מה זה אומר?
אני, כמו כולם, כולי רצון אחד גדול - ליהנות. ליתר דיוק, לקבל מקסימום תענוג במינימום מאמץ. אבל לא זאת הבעיה, כי גם אם את מוכנה ללכת רחוק, ולהשקיע את כל כולך עד שהרצון שלך יתממש, בסוף את עלולה לנחול אכזבה. למה? כי אי אפשר להחזיק בתענוג לאורך זמן. למה אני מתכוונת?
אם הרצון הוא כמו בור שנפער בי מבפנים, הרי התענוג כמו ממלא את הבור הזה וסותם אותו. במילים אחרות, אני יכולה להרגיש רק תענוג קצרצר שמתקיים ברגע המפגש של הרצון והמילוי. ומה קורה מיד לאחר מכן? הרצון נעלם, נמחק, ועימו נעלמת ההנאה. ואז שוב מתעוררת בי ריקנות, רק שהפעם היא כפולה ומכופלת.
כמו למשל, כשאת מגיעה לקולנוע עם אותו אהוב ישן (שלמזלך לא זרקת בטיפשותך), והריח של הפופקורן המקפץ משגע אותך עוד מהמדרגות הנעות. אתם ממהרים להצטייד ב- קופסת 8 ליטר (או הכי גדול שמוכרים), וגם אז את לא ממש בטוחה שזה יספיק לשניכם. החושך יורד על הצופים, והסרט מתחיל. אתם נוגסים ונוגסים.. אבל מה, עוברת חצי שעה (במקרה הטוב) ואת כבר "שבעה". במקום ליהנות מהפופקורן את פתאום מגלה איך התחלת למנות שומנים בלתי רווים. עד שלבסוף הקופסא המיותרת מונחת על הרצפה, ואת מתפללת שאיזה חתול יזדחל מתחת לכיסא, ויאכל את מה שנישאר. כי את לא מסוגלת אפילו להסתכל עליה פעם נוספת.
עכשיו לפחות הבנתי למה השוקו והפוך הפסיקו לענג אותי. וממה בעצם הייתי צריכה לברוח – מעצמי. מעצם המחשבה המזעזעת שאולי לעולם לא אוכל להיות מרוצה. רק שאז לא ידעתי לקשור את זה למקור האמיתי של הבעיה.

אז מה, הכל אבוד?
לא. לא. לא. יש פיתרון, והפיתרון הוא, תחזיקו חזק: לשנות את היחס שלי לחיים. הבעיה שתיארתי לעיל גבירותיי ורבותי, נובעת ממבנה הטבע האגואיסטי שלנו, אבל אל דאגה! יש מוצא מהביצה. אם רק אוכל לפתח בי יחס אחר לחיים, יחס של אהבה ונתינה, אז המילוי שלי יכול להיות: עצום, ענק, והכי חשוב - אינסופי.
נשמע חלומי? בלתי מציאותי? נכון. זה אכן מעשה בלתי אפשרי לביצוע בכלים הרגילים שלנו, כי הכלים שלנו הם כלים אגואיסטים טהורים, ואנחנו רוצים להכניס משהו חדש לתמונה. איך בכל זאת עושים את השינוי הפנימי?  לשם כך יש שיטה עתיקה ובדוקה שהלימוד בה מעביר את האדם "מהפך", אבל לא כמו של דצה, אלא מהפך פנימי אמיתי, והיא נקראת חוכמת הקבלה.
הקבלה מאפשרת לכל המעוניין לפתח את החלק "הנותן", "האוהב", שכבר קיים בנו, אבל כל עוד לא פיתחנו אותו הוא נשאר כפוטנציאל בלבד. אדם שלומד לבנות יחס אחר לחיים, לבני האדם שסביבו, מגיע למצב שהתענוג שהוא מקבל אינו פוסק לעולם. בדיוק כמו שאמא נהנית מכך שהילד שלה נהנה. כלומר הוא לא מנסה למלא רק את עצמו, אלא מעביר את התענוג והשפע לאחרים, כמו צינור פתוח, ונהנה מכך שהם נהנים. אני חושבת שאם הייתי מגיעה למצב רוחני כזה, ודאי הייתי יושבת על הספה עם אהובי, ונהנית לא מהשוקו החם, אלא מכך שבן זוגי נהנה להיות מחובק איתי יחד בלילה חורפי...