מיד כשקרב יום הכיפורים, בין האינטנסיביות של ההכנות לבין רוח הסליחות המתפשטת מכל עבר, עולה בי ההרגשה הבהולה שגם השנה אני צריכה לבקש מאימא סליחה. היא איכשהו היחידה שאני מרגישה חייבת לה, שאני פוגעת בה, ושלפעמים אני סתם רעה.
אימא תמיד סולחת. היא אומרת: "כשתחזיקי את הילד הראשון שלך, את תרגישי איך הלב שלך נפתח. זה לא דומה לשום דבר אחר. את תהי מוכנה לתת לו הכול, לא משנה מה הוא יעשה, את. את כבר
תראי ..."
המילים שלה מפנקות אותי, ונותנות לי הצדקה נסתרת להמשיך ולהיות גם השנה קצת מפלצת. אז יום כיפור תמיד נראה לי כהזדמנות נדירה לנקות מעט את המצפון, ולהראות לאמא עד כמה אני מעריכה את המאמצים שלה. כי להיות אימא לבת שכמותי, למרות שאני כבר ממש לא ילדה, זו לעיתים משימה בכלל לא פשוטה.

בין אוהבים סליחה איננה זקוקה למילים
בשנים האחרונות, מאז נולדה ביתי הקטנה, יכולתי להרגיש את המילים של אימא קורמות עור וגידים (וגם כמה צמות). האהבה לילד היא ממכרת.  את אמנם כועסת לפעמים או עייפה, או פשוט רוצה את החיים שלך בחזרה, אבל בכל זאת, האהבה, האהבה. את נמסה כמו חמאה כשהיא מחייכת אליך עם שן אחת קדמית ושן אחת בהמתנה. וזה הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין כשהייתי רווקה.
היום כשאני רוצה לבקש מאימא סליחה ביום כיפור, אני כבר יכולה להבין את מה שהיא אומרת - שאצלה לסלוח לי זו כמעט פעולה אוטומטית. עבורה אני בשר מבשרה. כשאני כועסת זה לא ממש פוגע בה, זה פשוט כואב לה לראות אותי לא מרוצה. וכשאני מסופקת, זו המתנה הכי יקרה שיכולה להעניק לה הבריאה.
יותר מזה, אני כמעט יכולה לומר, שכשאני מבקשת ממנה סליחה, זה מעט מקרר את היחסים בינינו, כאילו שאני אומרת לה תודה מנומסת על משהו שהיא עשתה למעני, והיא מתלוננת: "ממתי נהייתי זרה?". כי בין אוהבים הסליחה איננה זקוקה למילים. היא נמצאת בחיבור הזה, הפנימי. בקשר שאינו נגלה לעין. במקום שבו האהבה נפגשת, שני אנשים הופכים לאחד, ומה שכואב לך, כואב גם לי ממילא.
כל התהליך הזה עורר בי שאלות: אז לְמַה אנחנו מבקשים סליחה ביום כיפור, או יותר נכון, סליחה ממי? וסליחה על מה?

מי לא רוצה להיות ברשימת ה-v.i.p של אלוהים?
כשמתרחקים לרגע ממעגל המינוחים הרגיל של שגרת החגים "היהודים" והימים המיוחדים שלנו, ורוצים לתפוס זווית חדשה, אנו עלולים להישאר עירומים. וזה מלחיץ. כל אדם ממוצע רוצה להרגיש חיבור כלשהו, ולו הבסיסי ביותר, למה שהוא עושה. ובימינו, ימי הנאורות והקדמה, רבים מאיתנו מרגישים שקצנו בהסברים שניתנו לנו בגן הילדים, כמו: "אנחנו מבקשים סליחה מכל מי שעשינו לו רע, כדי שלא ירשמו אותנו ברשימה השחורה".
עם כל הכבוד לרשימה, הרי לא יתכן שהאלוהים מתרשם מגיבובי מילים שנאמרות תחת כפייה, במיוחד כשהשאיפה שלנו כשאנחנו אומרים אותן, היא לאו דווקא להגיע לשלום ואהבה, אלא יותר להינצל מאיזו מכת גורל, שלא נדע, טפו טפו טפו. אז מהי המשמעות האמיתית של היום הזה, הגדול והנורא? מהי באמת סליחה?

עולם הפוך מצאתי
למען האמת, כמעט נואשתי מלחפש אחר משמעויות נסתרות, והסכמתי כמו שאומרים, להישטף בזרמי החיים. חשבתי לעצמי שמוטב לדכא את ההרגשה הפנימית שמפעפעת בי: כי לחיים חייב להיות טעם עמוק יותר, ובמקומה עדיף "לקפוץ ראש" לתוך המרדף האין סופי של: להשיג כמה שיותר, בכמה שפחות השקעה (וכמה שפחות מזומנים). כי בעידן שבו כוכבים נולדים כל חמש דקות, למי יש זמן להתעסק בזוטות?
אבל

כשנתקלתי בנקודת המבט השונה שמציגה הקבלה בכל נושא (גם אלו שמזמן איבדנו בהם אמונה), נדהמתי לגלות שיטה שרגליה נטועות עמוק באדמה, וראשה מרחף לו אי שם בשחקים, כנראה לצידו של אלוהים.
לא עוד אוסף של קלישאות שחוקות, או סתימת חורים שתחתיהם מסתתר מסר קריר: "אל תשאל על מה שאנחנו לא יכולים לענות לך ממילא". אלא עולם הפוך מצאתי שם - תשאלי, תחקרי, אל תקבלי שום דבר כמובן מאליו. רק כך תגדלי ותתפתחי ובכל פעם תגלי את התשובות ברובד יותר פנימי.
קשה לי לתאר במילים, עד כמה אני, המרדנית, אוהבת את הרוח הזאת השובבה, החוקרת. עד כמה אני אוהבת את המשחק הרציני הזה עם החיים.

סליחה, אבל מה זה סליחה?
"סליחה", אומר הרב המקובל ברוך שלום אשלג (מגדולי המקובלים של המאה העשרים), "זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו. אין מישהו חיצוני שדן אותו. האדם בוחן את המקום שבו הוא נמצא, ומברר את מצבו ביחס למצב השלם."
הקבלה, אולי כמו עם ישראל, "הולכת עד הסוף" בדרכה. היא מובילה את האדם להשוות את עצמו למצב האופטימאלי שבו הוא יכול להימצא, וביחס למצב הזה הוא מודד את מצבו הנוכחי. על הפער שבין השניים, הוא חש סליחה אמיתית, וזו כבר מופיעה בתוכו, כבקשה.
זוהי בקשה שלא מבקשים מאיש, רק מעצמנו. כך אנו לומדים להרגיש סליחה בפנים, בתוכנו, ומייחלים לה. ומתוך הרצון והכוונה האמיתית להגיע למצבנו השלם, בא השינוי.
בתחילה גם אני תהיתי מהו המצב השלם? כברירת מחדל פנטזתי על: כרטיס אשראי בלתי מוגבל, זוגיות דינאמית, בריאות, נו ואם אפשר אז עשרה קילו פחות על הדרך  לא היו מזיקים. אבל כמובן שה"מצב השלם" על פי הקבלה, הוא הרבה יותר מכל זה. השלמות זהו מצב הרמוני שבו כולנו, כל הנשמות, מחוברות באהבה, וחיות בהכרה מלאה של המציאות ובמימוש עצמי מלא, מתוך נתינה אין סופית.

הדרך אל עצמי
ולא, לא מדובר בסדנת חשיבה חיובית, שתביא אותי להשגת השפע של הבריאה בשלושה מפגשים בני שעה וחצי, אלא בשיטה רוחנית, לא צעירה, בת מעל לחמשת אלפים שנה, שמלמדת אותי תחילה על הטבע הפנימי שלי. והצעד הראשון בתהליך הזה נקרא "הכרת הרע".
הלימוד הרוחני הוביל אותי להכיר בכך, שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותי הם בעלי שאיפה אחת: להשביע את האגו שלי בתענוג. מצער ככל שיהיה, זהו טבע האדם. התוצאה מכך: שהאושר בא לבקר במעוזנו לעיתים רחוקות, ולטעימות קצרות בלבד.
ולמה?
כי לעומת הטבע האגואיסטי שלנו, קיים במציאות כוח של אהבה ונתינה אין סופית. אותו מצב מושלם, ועל כולנו מוטל להגיע לאותה דרגת אהבה כמו של אותו כוח עליון.

אז תכלס, איך מתחילים בטיפוס הרוחני?
"החכמה היא להשתמש באור העליון כדי להאיר את הפינות האפלות שבתוכו", מסביר הרב"ש, "האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה". 
רק לאחר שהתחלתי לעסוק בקבלה התברר לי, שהסליחה היא פתח לשינוי, שיכול להוביל אותי למצב השלם. הבנתי שהרצון שלי משחק פה תפקיד ראשי, שהרבה תלוי בי, ושאם באמת ארצה, ואבקש סליחה מתוך הכרות עמוקה עם עצמי, אז הבקשה שלי תשמע. אלא שהפעם, מתוכי, מעמקי נשמתי, תואר לי הדרך איך לשנות את הדברים לטובה.
אז שיהיה לנו יום כיפור של הכרה עצמית וסליחה פנימית...

שלי פרץ, סופרת, כתבת "קבלה לעם".