פותחת את הרדיו
מכוונת תחנה נה נה
שומעת את השיר
שמנגן כל השנה..
(מיכל אמדורסקי)

בימים כתיקונם, שאין בהם זמן לכלום, מלבד לנסות לעמוד בצורה נואשת בסדר הזמנים המתוּזז של החיים, אחת ההנאות היחידות שהיא ניידת ואינה דורשות חריגה היסטרית מהלו"ז העצבני, זו כמו שאמדורסקי אומרת: לפתוח את הרדיו ולשמוע (בלי הרבה ברירה) את המוסיקה שעורכי התחנה החליטו לנגן כל השנה.
אבל מוסיקה כמעט מכל סוג, לזכותה יאמר, כשמתרגלים אליה, היא עושה ת'עבודה. מוסיקה מקפיצה אותי, משמחת אותי, מוציאה ממני את התסכולים שרציתי לצרוח היום בעבודה, מורידה לי דמעה בלי בעיה. מוסיקה מְחַייה.

נסיעה אל מחוזות הנשמה
לבד. הלבד שלי. "כמה התגעגעתי אליך", מפעמות בתוכי המילים, בעודי נמצאת בעיצומה של בריחה שפרויד היה אולי מכנה "הדחקה". לכאורה פשוט נשברה הקערה. זמן רב מידי שאני צוברת בתוכי עצבנות בלתי מוסברת, וכל דבר קטן יכול להוציא אותי משיווי משקל רגעי. משהו עובר עלי, והחברה היחידה שלא תשאל יותר מידי, לא תשפוט, לא תצדיק, לא תעיק, היא כנראה גברת מוסיקה ידידתי הותיקה.
אז יצא כך, שבאמת נשברה קערה, ואני עמדתי באמצע החדר יחפה, ולאן שלא רציתי ללכת חיכתה לי זכוכית חדה. בסוף פילסתי לי דרך בעמל רב ובזיעה, וכשבעלי חזר ארגנתי מריבה (כי למה הוא לא היה שם להציל אותי מג'ונגל הזכוכיות בדיוק כשהייתי צריכה?), וכמובן ניצלו את המומנטום לצוף ולעלות אל פני השטח כל מיני דברים נוספים שכנראה כוסו תחת עפר היומיום.. וככה אני מוצאת את עצמי, עולה למכונית כרוח סערה, חוצה את המטרופולין שגודר את עולמי מבלי לומר מילה, ובורחת לחפש לי קצת שקט. שקט עם עצמי.

אח, רגעי עצמאות נדירים שבהם אני לוחצת על דוושת הגז, דוהרת על כבישים מהירים, מעדיפה לא לשמוע את זמזום הפלאפון התובעני, לא לעמוד בזמנים, ואם אפשר לא לראות אנשים. רק לשמוע מוסיקה חזקה שמרעידה אותי, מעלה אותי לעולמות רחוקים. הרגשה עוצמתית כזו, כמעט תפילה, אופפת אותי ואני מרגישה אבודה ועם זאת כל כך בנמצא.

אני בחיים לא לוקחת טרמפיסטים
לא מטעמים עקרוניים, פשוט כי מה אני יודעת מי יעלה למכונית שלי בימים כאלו פרועים. אבל באותו יום, הגשם התחיל לטפטף, ובעודי חוצה קילומטרים בנסיעה לעבר יעד לא נודע ראיתי נערה, כמעט ילדה, עומדת ליד תחנת אוטובוס בכביש מהיר גשום במיוחד ומשום מה היה נראה לי כאילו היא בוכה. משהו חזק ממני לחץ על דוושת הברקס ושמעתי את הפה שלי שואל אותה: "לאן את צריכה?". לא יודעת, אולי הרגשת אחריות אימהית הציפה אותי פתאומית, אולי פחדתי שיעצור לה מישהו לא ראוי, ואולי זה היה בגלל מה שהמפגש איתה בסוף הוכיח, שהייתה בו איזו מטרה...
עדיין התקשיתי להאמין שאני מחרבת את הבריחה הזמנית שלי בגלל נערה שטופת גשם ללא מטריה, שמחפשת הסעה לכיוון נהריה. "אין בעיה" עניתי. העיקר ש

לא אצטרך לפתח שיחה. נסענו והמוסיקה התנגנה בשיא חוצפתה, לא מותירה מקום לדו שיח, שאלות מנומסות, או הטפות מוסר סטייל: איך ילדה כמוך עולה למכוניות שהיא לא מכירה?
היה בה קסם שקט, של מי שמחפשת איזה טעם אמיתי. אפילו בלי לדבר איתה, ידעתי שגם היא נהנית מהשתיקה. עמוק בפנים היא הזכירה לי את עצמי, עוד כשאני הייתי ילדה.
הורדתי אותה בתחנה מרכזית לא לפני שוידאתי שיש לה די כסף לנסיעה בתחבורה ציבורית. היא טרקה את הדלת ואז שוב פתחה, הוציאה מהתיק איזו שקית קטנה מהוה, ואמרה: "זה בשבילך. תודה!"

השפה שהלב מבין
היה שם דיסק, אלא מה. לא היה רשום עליו שום דבר אבל לפי מצב ה"שלדה" יכולתי לראות שהוא בהחלט התנגן לא פעם. כנראה זה היה דיסק שהיא אהבה. חמודה. משום מה, דווקא עכשיו המערכת ברכב שלי אכזבה – הדיסק לא עלה. משהו גרם לי להאיץ את דרכי ולמהר לביתי חזרה. נכנסתי כמו רוח סערה, מבלי לומר מילה ושמתי את הדיסק. אחזה בי ציפייה דרוכה. עמוק בפנים חשבתי שאשמע משהו כמו מטאליקה כבדה, אבל בעודי נכנסת לחדר השינה החלו משתרכים אחרי צלילים ענוגים, רגועים, צלילים שתוך שניות החלו לפתח דו שיח אילם עם נשמתי הרעבה...
בעלי הציץ מחדר העבודה ושאל: מאיפה זה בא?
ואני רק הבטתי בו, ואמרתי: סליחה (בכל זאת התנהגתי קודם כמו מפלצת בלי סיבה).
לימים התברר לי שהמוסיקה העילאית הזו יונקת ממקור מיוחד. היא נכתבה על ידי בעל הסולם, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר ואחד מגדולי המקובלים. אדם שמעולם לא למד הלחנה או תווים, חיבר יצירות שממיסות את שכבות ההגנה שבלב ומלטפות ברוך, מקלות על שגרת החיים. איך זה קורה? פשוט. הוא ידע את השפה שבה מדברת נשמה.
המקובל, הוא הסביר, זה מי שמרגיש מציאות נוספת, עליונה, "עולם רוחני", מלבד למציאות שלנו, היומיומית, השחוקה. מקובל הוא אדם שנכנס למימד אחר של קיום, שבו הוא מגלה את הכוחות שמפעילים את עולמנו ומתמלא בהרגשה נצחית ושלמה, שאינה ניתנת לתיאור במילים, אלא רק על ידי מנגינה קסומה.
כדי לאפשר גם למי שאינם נמצאים בעולם הרוחני לחוות את המרחבים העצומים שגילה, חיבר בעל הסולם את הניגונים הקבליים. בניגוניו הוא ביטא חוויות עצומות והעביר אותן לנו, מלב אל לב, מנשמה לנשמה. הצלילים המיוחדים שהלחין לשירי המקובלים הקדומים, נכנסים לנבכי הנשמה ופורטים על המיתרים הפנימיים ביותר שבתוכה.
אין ספק שאותה נערה מסתורית וגשומה פתחה בפני עולם מוסיקאלי חדש, שבתוכו אני מוצאת את עצמי בכל פעם בצורה שונה, בלתי צפויה, ועל זה אני אומרת לה: "תודה".

____________________________________
שלי פרץ, שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם". בת 29, נשואה, בדרך להיות אימא. כותבת על יחסים, נשים, קבלה, והצד האבסורדי של החיים.