חנוכה זה החג בה"א הידיעה של החלטוריסטים. אני יודעת, כי בימי הסטודנטיאליים בבית הספר למשחק (לפני כ-חמש שנים), נאלצתי להיות כזאת לפעמים. שמונת הימים של הנס היוו ללא ספק נס כלכלי עבורי. היה בכוחם הבלתי מעורער לממן לי כמה חודשים של ארוחות בדלפקי מזון מהיר, בילויים ו.. לא נגזים, שכר הדירה היה כבר במימון ההורים.
אולי בקונטרה להורים ששופכים את מיטב המזומנים בימים אלה כדי להנעים לילדיהם את החג במחזות זמר וריגושים מהירים, בשבוע החנוכה חברתי ואני, היינו קורעות את המדינה, בטרנטה מטה לנפול, מנסות להימלט מהמחשבה "איזו עבודה ארורה". היינו עוברות בין גני הילדים ומספרות להם על המכבים האמיצים אל מול היוונים חסרי הלב הנפשעים. בבוקר - שתי הצגות בחיפה והקריות, בצהריים - בבאר שבע, ולסיום - אחת אחרונה בהוד השרון. כך מידי יום, מסביב למדינה עם להיט השנה "רון והסביבון".

"עכשיו אתה תשתחווה לפסלים!" מצווה חברתי תחת תחפושת יוונית, שכוללת סדין לבן וכתר מעלים.
"לא!" צועק רון (=אני) "אני יהודי! אני לא אשתחווה אפילו אם תכלא אותי בכלא, תכבול אותי באזיקים, ואפילו אם תחרים לי את הפלייסטיישן לעולמים!" (כן, זה היה מעין שילוב שבו רון מהעולם המודרני נשאב בחזרה בזמן לתקופת השלטון ההלניסטי).
עומדות על הבמה חצי רדומות, מהגרון השרוט נפלטת בקושי אנחת קול חלושה (שנשמעת כמו חרחור גסיסה), מאלתרות או מחלטרות שוב איזו הצגה. כן, גם כסף לא רע וגם "חוויה" בעסקת חבילה. לא מומלץ למי שטרם התנסה בה.

היום אני מוצאת את עצמי יושבת עם אחייניתי הקטנה וצופה בשחקניות צעירות שחוקות, עם תפאורה כבדה ובידורית יד שנייה, בעודן מנסות להעביר 45 דקות של גוד טיים ולהישאר בשפיות סבירה. יד אחת מיקרופון צווחני שמרעיד את הקניון, ויד שנייה אוחזת סופגניית ספוג ענקית שמספרת על ניסים ונפלאות בעת העתיקה. אבל דבר אחד לא השתנה, גם אז וגם היום, נותרה בתוכי אותה שאלה: מה הקטע? או ביתר עדנה: בשביל מה?

נכון שחנוכה הוא חג סוּפר משפחתי, וכולם נפגשים באידיליה מול החנוכייה כל יום באותה השעה (בטח), שרים שירי חג, מחייכים זה לזה (ברור) ואוכלים מאכלים עתירי קלוריות בהנאה צרופה. לפחות כך מספרת האגדה. אבל אם אני מעיזה לחרוג אל מעבר לגבולות החשיבה הרובוטית שתכנתה אותי לקבל את הדברים כמו שהם, פשוט משום שכך "נהוג" לעשות אצל העם המשונה הזה שנקרא "יהודים", אני צפויה להיוותר חשופה לחוסר משמעות עיקש ואין סופי כמעט שמתלווה לכל אותן פעולות.
באין תשובה ברורה לסוגיה: למה לי "לציין" (כמו שאוהבים לומר המורים) את מה שקרה לפני אלפיים ומשהו שנה? ואיך כל השנים הללו אף אחד לא קם ושאל – מה הטעם בכלל? באה לעזרי ידידתי הותיקה, חוכמת הקבלה.

העולם, עולמי שלי..
זוכרים את המשפט: כל אדם הוא עולם קטן? ובכן, מסתבר שזו לא הייתה יציאה פיוטית טובה, שהצליחה "לתפוס" לאורך שנים, אלא אמרה עמוקה עמוקה.. מטרתה להזכיר לנו שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו קיימת המציאות השלמה, לא סתם עולם קט

ן פסיבי שנמצא בתוכי, אלא עולם פנימי ועשיר שקובע למעשה איך תראה המציאות שאנו מכירים כאן.
העולם שלנו, מסבירים המקובלים, הוא עולם התוצאות מאותו עולם פנימי שמתנהל בתוכי, ולכן כל שינוי פנימי בתוכי משנה את תמונה המציאות שנראית לפני (תיזכרי למשל, איך בוקר אחד קמת עם תחושה של פריחה, ויום אחר עם תחושה מסריחה. מה השתנה אז? את השתנית או שמא המציאות השתנתה?).
ואיך כל זה קשור לחנוכה? בתוכי (וגם בתוכך) יש "יוונים" ו"מכבים" שנלחמים זה בזה. זהו מאבק של הכוחות הפנימיים שמחפשים אחר האור, נגד הכוחות שמקבעים את המחשבה.

המכבים נגד המקבעים
"היוונים המקבעים" אלה הרצונות שגורמים לי להימשך אחר ההיגיון הברור לעין, היפה לאותה השעה. הם משליטים בי את המחשבה שהמציאות היומיומית שאני חווה היא היחידה שקיימת. הם משכנעים אותי בעורמה ובתחכום רב, כי אין תכלית ומטרה לחיי, ושעדיף למהר ולהנות מהחיים בכל דרך אפשרית, כי "חיים רק פעם אחת". ה"יוונים", מסבירה הקבלה,  מסמלים את ה"אגואיזם".
אין עם כך כל בעיה, רק חשוב להיות מודע לכך, שהגישה הזו מגבילה את תפיסת העולם שלי, והרי אמרנו שהמציאות נקבעת מתוך עולמי הפנימי.. זו גישה שמטבעה מעודדת אותי להתרכז בעצמי, ובעצמי בלבד. דבר שגם מרחיק אותי מחיפוש פיתרון לשאלת הקיום.
אבל מנגד קיימים בי גם רצונות פנימיים יותר, שמושכים אותי לחיפוש, להרפתקה, לגילוי סוד החיים ולהשגת המציאות השלמה. הרצונות האלה בוערים בי בתשוקה עזה ללכת לקראת מה שנסתר מעין, ולמצוא מאין הכל התחיל, ולאן זה מתקדם ובא. הרצונות האלה הם מרדנים לא קטנים, הם דוחים בכל תוקף את שליטת ה"יוונים" עליהם ו"קמים" נגדה. אלה, ודאי ניחשתם, ה"מכבים" בכבודם ובעצמם.

הגיע הזמן לחיות
כל המסע מתחיל מנקודה קטנה שמתעוררת בלב ויורה את יריית הפתיחה: יוצאים לדרך חדשה! אחרי שנשמעה במעמקי נשמתי השריקה, אני מתחילה להרגיש שה"יוונים" שחיים בפנים, עוצרים אותי, מצרים את צעדי, כופים עלי להיסחף בזרמי החיים בלי דעת, ואינם מאפשרים לי להתרומם מעל להרגשת העולם הזה כדי למצוא את הקשר המיוחל לעולם עליון יותר. בשלב זה אני יוצאת לחפש אחר פך השמן, שיצית לאור גדול את הנר שבליבי. אם לא אכנע, ואמשיך ב"מרד" (ומי כמוני אוהבת מהפכות), אז אוכל להרחיב את אותה הנקודה עד שאתחיל להרגיש דרכה, לא פחות מאשר עולם נצחי, רוחני. לאחרונה, במקום להתייחס למנהגי החג וסיפורי הגיבורים בצורה חיצונית משהו, אני מתחילה לחפש בתוכי את המשמעות האמיתית שלהם. עכשיו, אחרי שהחכמתי מעת, מקווה שאוכל להפוך את החיים מחלטורה ריקה מתוכן, ליצירת מופת מלאה באהבה...

___________________________________________
שלי פרץ- שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם", בת 29, נשואה, בדרך להיות אימא. כותבת על יחסים, נשים, קבלה, והצד האבסורדי של החיים..