אחד הדברים היותר מבאסים זה "לדפוק הופעה" הורסת (שנושקת לסכום בן שלושה אפסים) לאירוע יוקרתי, ואחרי רבע השעה הראשונה לגלות שלושה כתמי שמן עגלגלים בפרונט של השמלה העשוי סאטן אפור ותחרה. לכי תעבירי ככה את שלוש השעות הבאות, ובכל פעם שמישהי תעיר לך (רק נשים מעירות על כאלה דברים), תעשי את עצמך כאילו גילית את זה בפעם הראשונה: "וואו! אוי! ממה זה? זה בטח מהדג מלוח שהיה ... (ואז לצחוק בביטול) טוב תגידי, מה נשמע?"

"מראה מראה שעל הקיר מי היפה בכל העיר?"
אפילו שזה המשפט של המכשפה בסיפור, מי מאיתנו לא שואלת את עצמה את השאלה הזו מפעם לפעם, או בכל פעם שהיא מתכוונת לצאת מהבית, או בכל פעם שהיא מסתכלת במראה, או בכל פעם שהיא עוברת ליד חלון ראווה, חלון של מכונית, או זכוכית כהה, שקופה או אטומה מכל סוג שהוא..?

אנחנו נשים, למען השם, אין לנו ברירה! ויגידו "שורפות החזיות" מה שהן רוצות, כל בחורה מרגישה טוב יותר עם עצמה כשהיא נראית לא רע, שלא לומר פצצה. נכון יש תקופות קצרות אצל רובנו (ויש כאלו שאצלן זה כבר הפך למחלה), שאין ממש חשק להסתדר, להתאפר, להתגנדר, אבל עדיין זה לא סותר את העובדה שמטעמי הטבע הנשי, היינו מתות להיות יפות תמיד בלי שום השקעה.
איזה כיף היה לו יכולנו להשתחרר מהמעטפת הנוקשה של המייק-אפ, האפילציה, הפדיקור המניקור ולהשיג קצת יותר אמנציפציה. להיות פשוט יפהפייה הורסת, בכל זמן, כל שעה, לכל החיים ואם אפשר לנצח נצחים, והכול בחינם וללא מאמצים. נשמע לכן מתאים?
אז זהו, שבמציאות שלנו יש חוקים אחרים. ועד כמה שנהוג לסווג את עניין ההתעסקות בחיצוניות לבחורות טיפשות שאין להן משהו יותר טוב להציע, קשה מאוד להעלים עין משלטי החוצות, הפרסומות, השחקניות, הדוגמניות, שמה לעשות, כנראה מעידים שזה מה שכולם אוהבים.

אחרי אותו מטרד חברתי שעברתי, במשך חמש וחצי שעות של שוטטות בשמלה שהייתה הורסת ונעשתה הרוסה, החלטתי לשים לעניין הזה סוף, או לפחות לגלות את ההתחלה שלו...
מודאגת מעניין היופי, וקצת פחות מעניין האופי, יצאתי בעקבות האסתטיקה לחקור את המקור שממנו היא יונקת, ולגלות האם יש לאובססיה השטחית הזאת שורש עמוק יותר שנטוע אי שם בין הכוכבים?

כולם מדברים עליך – אסתטיקה שלי
נכון כולם אוהבים לדבר על יופי פנימי, ולהגיד "הכל מתחיל מבפנים.." כך שאם אני מקרינה אושר, רוגע, הרמוניה (ועוד מילים יפות ללא כיסוי), אקבל תגובה כזאת, ואם אקרין רוגז, קנאה, שנאה (ועוד רגשות טבעיים כמו אלה), אקבל תגובה בהתאם. לפי ההקרנה שלי אראה יפה או לא יפה לאחרים.
יש כאלו המרחיקים לכת וטוענים שהיופי תלוי במה שאדם חושב על עצמו - אם הוא חושב שהוא יפה, גם הסובבים יחשבו שהוא יפה, ולהיפך. חלקם אפילו מגדילים לעשות ואומרים שניתן להפוך ליותר יפה אם רק חושבים על זה כל הזמן. אימאל'ה! כל הזמן??
אבל... איזה טעם יישאר לחיים שלי, אם אהיה עסוקה כל הזמן במחשבות של המכשפה "מראה מראה מי היפה..?" ובכלל, מי ידאג אז לעולמי הפנימי? מי יבטא אותו, יענג אותו, יפתח אותו? הצילו אותי!
אחרי עיון באותן רשימות מאיימות שהופיעו בדפי האינטרנט הרבים מספור, שעוסקים ביופי וחינניות, קיוויתי בכל מאודי שבקבלה, שמרתקת אותי כבר מספר שנים, אוכל למצוא תשובות קצת אחרות לסוגיה רמת המעלה, שכעט הלכה והתחדדה בי משמעותה האמיתית: מראה מראה שבתוכי, האם היופי אמיתי?
אכן מסתבר שגם לפי אותה חוכמה עתיקה ישנו הסבר לעניין היופי, רק שהוא שונה מעט מכל הסלוגנים ה"רוּחְניים" המוכרים שנזרקים לאוויר. יופי פנימי, אומרים החכמים, זוהי צורת הרצון שלי. אכ

ן לרצון יש צורה, ולא סתם צורה, הצורה הזאת בעצם קובעת מי אתה. למה אני מתכוונת? תגלו בפסקה הבאה...

נתחיל (ילדים) מבראשית
מי יודע מהו החומר ממנו בנוי האדם? החומר הוא האגואיזם, אומרת הקבלה. או בשפה "מקצועית" יותר: "רצון לקבל הנאה". כן, כן, רצון אגואיסטי זה כל הסיפור. כמה שלא נעלה על בריקאדות, נצא להפגנות מול העירייה, נהפוך שולחנות, העובדה תישאר אותה העובדה. כולנו בנויים מרצון לקבל תענוג מרבי במאמץ מזערי.
בדומה לכל חומר אחר שקיים בטבע, למשל – חמר או שיש, אין ברצון הזה טוב ורע, הוא לא מכוער ולא יפה. אלא מה? הרצון הזה יכול לעטות על עצמו צורה מכוערת או יפה. מה זאת אומרת?
מכוערת היא הצורה האגואיסטית, שרוצה כל הזמן לקבל לעצמו, גם ובמיוחד אם זה בא על חשבון אחרים. הצורה האגואיסטית היא בעלת פנים רבות, או לבושים רבים, שאותן הרצון הפשוט עוטה על עצמו. במקרה כזה האדם "מתגנדר" בצורות שליליות רבות, כדוגמת שקרן, נצלן, גנב, סחטן וכולי.
צורה יפה היא צורה של אהבה, כזו שרוצה להעניק לאחרים. במקרה שהאדם הגיע לבניית צורה יפה בפנימיותו, אז הרצון שלו "מתגנדר" בצורות חיוביות של אהבה ונתינה אין-סופית. כלומר, "יופי" בקבלה משמעו, צורה של אהבה ונתינה שאותה "לובש על עצמו" הרצון.

משיכה פראית אל התגלמות האהבה
אז למה אנחנו מוקסמים מיופי ומוכנים לשלם בעדו את מיטב כספינו וכוחותינו? תאמינו או לא, בכל אחד ואחת מאיתנו קיים רצון פנימי שמשתוקק להדמות לא פחות ולא יותר - לכוח העליון. הכוח העליון הוא כוח הנתינה והאהבה הטהור שפועל במציאות.
עד כמה שאנחנו מתנהגים לפעמים כמו חיות פרא (סליחה על הכנות), עדיין מבפנים אנחנו משתוקקים להיות כמוהו, כי הוא השורש, הוא הבית, הוא הנצח, והוא היופי בהתגלמותו. זאת הסיבה (הסיבה האמיתית, ולא קלודיה שיפר או אנג'לינה ג'ולי) שבאופן אינסטינקטיבי, אנו נלהבים ומשולהבים מהיופי הגשמי, כי באמת אנחנו מחפשים אחר אותו מקור של יופי אין-סופי.
אבל מפני שכרגע אנו מנותקים מההכרה של הדבר האמיתי שאליו אנו משתוקקים,  אנו מנסים להשיג את היופי הזה על ידי עזרים חיצוניים. אלא שהיופי האמיתי אינו טמון באיפור או בגינונים חיצוניים, וגם לא בשמלת התחרה שעלתה לי 900 שקלים(!). היופי האמיתי טמון ביחס הפנימי שלנו לעולם הסובב אותנו, לזולת ולעצמנו. ופנימיות יפה היא פנימיות של נתינה ואהבה לאחרים.

אז מה, להתחיל לחבק אנשים ברחוב?
ממש לא. אנחנו לא הולכים לעטות מסכה של עדנה מזויפת על פרצוף מכוער ובזה להגיד שקנינו לעצמנו יופי פנימי. הרי במשחק הזה כבר היינו. מה שצריך לעשות, זה לצאת למסע פנימי, לגלות את עצמנו, מי אנחנו באמת, ומה הפוטנציאל האדיר שטמון בנו.
בקבלה אומרים, ששום רצון לא בא לאדם סתם, ואם אנחנו חיים בשאיפה בלתי פוסקת להיות יפים, הרי זה בגלל שאנחנו יכולים להגיע ליופי הגדול ביותר במציאות, יופיו של הכוח העליון. יופי, שאפילו עכשיו, כשאנחנו צועקים, מקללים, צופרים, נדחפים, הוא קיים בנו מבפנים.
אז כעת, לאחר שהבהרנו את חוקי המשחק – צריך להתחיל לגלות את היופי הזה, כי כמו שאנחנו רואים, הוא לא יפרוץ בנו מעצמו, גם אם נעשה עוד אלף ניתוחים פלסטיים. אז מה עושים? הפתרון הוא שינוי פנימי ביחס שלנו לחיים. מהיחס הנוכחי, שכולו מכוון לקבלת הנאה לעצמי, ליחס של נתינה לאחרים.

אז שיהיה לנו יופי פנימי בכל צעד, בכל פעולה...