שכבתי על הספה בוהה בעוד תוכנית ריאליטי על חבורת אנשים שרוצים להוריד במשקל, והחליטו לעשות את זה דווקא לעיני המצלמות ולעיניהם הפעורות של כל תושבי המדינה, כשבעלי נכנס הביתה והביט בי במבט חשדני: "מה קרה?"
"שום דבר" עניתי בנימה יבבנית-מרירה, תוחבת לי לפה עוד במבה צהובה.
"נו, מה קרה?"
"ש-ו-ם  ד-ב-ר" הדגשתי כל מילה. אולי ככה זה ייטמע אצלו בהכרה.
"אני יודע, עכשיו את אומרת שום דבר ותיכף תפתח מלחמת עולם שלישית בגלל איזה זבוב שיתעופף פה בטעות..."
"השמנתי! טוב?" נכנעתי.
"לא השמנת ממי, את בהריון" הוא חייך וחיבק אותי כדי להראות לי שאפילו שאני שמיינה-דובה הוא עדיין אוהב אותי.
"ההיריון הוא לא הסיבה. נהייתי פדלאה, ואין לי שמץ של רצון ללכת לחדר כושר.." הבטתי על עצמי במבט מזועזע מהשינוי שעבר גופי שהיה פעם רזה וצעיר, ועכשיו נראה כמו של אוכלת חציר!
"אז אל תלכי." משום מה, הוא נראה לי דווקא מרוצה מהעניין.
"אה, אתה רוצה שאני לא אלך לחדר כושר ואז אראה כמו טנק שרמן.."
"טנק שרמן?" הוא צחק במעין הקלה משונה.
"אל תנסה להסיט את נושא השיחה" השתחררתי מחיבוק הדובי, והפניתי כלפיו אצבע מאשימה: "ואז אף אחד לא יסתכל עלי יותר, אה?"
"תעשי מה שאת רוצה." הוא פתח את המקרר לחפש משהו לאכול, אבל אני ראיתי בזה הזמנה ערמומית מצידו. בואי תאכלי... תפטמי את עצמך דביבונית שלי.
"זהו!" צעקתי כדי להציל את עצמי מהפיתוי הנורא, "אני לא רוצה ללכת לחדר כושר, ואני גם לא רוצה להכריח את עצמי, אבל הבעיה שאז אני מרגישה גם שמנה, וגם פדלאה וגם פראיירית! לפחות בכסף של המנוי הייתי קונה כל חודש שמלה חדשה (אם עדיין הייתי רזה), וכל זה מביא לי דיכאון, דיכאון!" לבסוף פסקתי באחת: "אולי אתה צודק. אני לא צריכה ללכת וזהו!"
ברור שלמחרת עטיתי על עצמי את הטרנינג היחיד שעוד לא נצמד לי לצורה, ארזתי תיק, ויצאתי לפגישה עם ההליכון והבריכה.
נשים – מה לעזאזל הן רוצות?
בעניין הזה אפילו את פרויד הצלחנו להכניע, שאמר פעם (כנראה ברגע של ייאוש): "השאלה הגדולה שטרם נענתה ושלא הצלחתי לענות עליה חרף שלושים שנות מחקר בנפש היא, מה רוצה האישה?"
כן, נשים. נשים. נשים. אין ספק שאנחנו יצורים (סופר) מיוחדים. ליאיר ניצני או ליאיר לפיד יכול להיראות שלחיות בתוך גוף של אישה (עדיף מירי בוהדנה), זאת יציאה מה זה טובה (כך לפחות הם אמרו בתוכנית "עושים צחוק"). אבל מי כמונו יודעות, שמה שיכול להיראות לגבר מבחוץ כחוויה אולטימטיבית, לפחות ליום אחד, זו חוויה כלל לא פשוטה, ובטח אם זה למשך כל החיים.
גם אם לא תמיד מדובר בדיכאון קליני, נראה שכמעט כל דבר יכול להשפיע (קריטית) על מצב הרוח שלנו: החל מתחושה מעורפלת ש"לא הולך לי בחיים", דרך שקילה ממשית ואימתנית שמודיעה כי הוספתי כמה קילוגרמים עודפים, ועד להרגשה התמידית ש"הארון שלי מלא בסמרטוטים!". שלא נדבר על מה שקורה כאשר יש סביבנו נשים אחרות, יפות או מוצלחות מידי לטעמנו, וכל זה עדיין לא מתקרב למה שקורה אם גבר לא מתקשר אלינו כמה ימים. אולי זה נשמע פארודי, אבל אלה החיים - כאלה אנחנו בנות המין היפה והאופה.
כי להיות אישה, מלבד הריסים הארוכים, וה- 90-60-90, זה להיות לפעמים אובר רגישה, נצרכת, ורוצה, ורוצה, ורוצה... וזו לא סתם קלישאה, זהו חוק טבע – חקוק וחרוט בספרי הקבלה.
"צא לציד ותב

יא לי אהבה"
אם נהיה כנות לרגע, הכוח שמניע את העולם, זה הרצון שלנו, הנשים. הרי אם היינו מחכות שהגברים יזיזו משהו מעצמם, היינו יושבות על איזו גדר של מגרש כדורגל, מתבוננות בהם משחקים וחולמות על החיים שהיו יכולים להיות לנו, חיים אמיתיים עם בית וילדים.
האישה בשורשה, מסבירה הקבלה, היא בעלת הרצון החזק יותר, והגבר בשורשו חפץ לספק לה את מבוקשה. היא רוצה שפע, ובזכות הרצון שלה הגבר יוצא להשיג אותו. למעשה כל מה שהגבר עושה, נועד רק כדי להרשים את האישה.
אז עם כל כך הרבה רצונות, ודרישות מהחיים אין פלא שאנחנו כמעט אף פעם לא מסופקות. וההרגשה הזו בהחלט באה לידי ביטוי גם בתחום הקליני - לא מקרי הנתון שעולה ממחקרים רפואיים, כי לנשים יש נטייה ללקות בדיכאון פי שניים מגברים.

על רצון ועל ריקנות
מה הקשר בין העובדה שאנו רוצות יותר, לכך שאנו לא מרוצות? הקבלה אומרת שכל אחד מאיתנו (גברים ונשים) הוא רצון אגואיסטי, רצון לקבל הנאה ותענוג. אבל מה? ברגע שהשגנו את התענוג שאליו אנו משתוקקים, הוא ממלא את הרצון, ומבטל אותו.
נניח שמתחשק לי עוגת שמנת ואגוזים, אני מייסרת את עצמי להסתפק בחתיכה אחת קטנה, ובהחלט הביס הראשון תענוג לחיך ולחושים, אבל כשסיימתי ליישר וליישר עד שנותרה ממנה שלושת רבעי עוגה, אני מרגישה שבעה. והעוגה? כבר לא נראית לי מענגת ולא מפתה. וכך קורה בכל דבר – החל מעוגה ועד לדירת חלומותיי החדשה.
אכן, בכל דבר נשים רוצות יותר, לכן הן בלתי מסופקות. הפיתרון הוא לא להפסיק לרצות חלילה, כי את זה אנו לא באמת יכולות לעשות, אלא מה שצריך הוא להכיר איך הרצון פועל בנו מבפנים.
לחיצה על הכפתורים שבלב
בימינו הנפלאים, כשהקדמה מרקיעה שחקים ובלחיצת כפתור ניתן להשיג את כל מה שאנו רוצים, הרבה יותר קל להרגיש את חוסר המשמעות בחיים. למה? כי אני לא צריכה לעבוד חמש עשרה שנה בשביל לקנות מכונית חדשה. אני עושה עסקת ליסינג, ועוד לפני שאני מספיקה לסיים את התשלומים, אני מגלה שהרכישה הנוצצת כבר מזמן הפכה בעיני לקופסת פח, שבקרוב תימכר כמכונית יד שנייה...
וכך מהישג לאכזבה, מהישג לריקנות, אנו מתקדמים לעבר ההכרה ש"לא בטוח שיש בכלל בעולם משהו שיכול לספק אותנו באמת, לספק מענה הוגן לרצון שלנו להרגיש מרוצים". והמצב הזה יוצר מציאות שבה בישראל נרשמו השנה מעל 2.3 מיליון מרשמים לתרופות נגד דיכאון.
אז מה, האם כך נגזר עלי להעביר את שארית חיי? לאו דווקא. המקובלים מגלים שקיים תענוג שאינו מתכלה. אבל כדי שאחוש אותו עלי לעבור שינוי פנימי ביחס שלי לחיים. במקום לרצות לקבל הנאה לעצמי (מה שפשוט לא עובד), עומדת בפני האפשרות להתחיל ליהנות מלהעניק לאחרים. רק אחרי שאלמד לעשות זאת אוכל להגיע לכך שבמקום שהתענוג המיוחל יסתום אותי בכל פעם, אוכל אקבל את כל המילוי שעובר דרכי לכולם (הם ייהנו ואני אהנה מכך שהם נהנים), וכך אתמלא בתענוג אינסופי ומושלם. בדיוק כפי שאמא ניהנית מכך כשילדיה נהנים.

ולא, זו לא עוד תוכנית ריאליטי על חלומות מתגשמים, זהו הפוטנציאל העצום שטמון שקיים בנו מבפנים. רק בתוכנו נמצאת הדרך לפרוץ אל מעל לעצמנו, ולחיות חיים מספקים, נטולי דיכאונות וסרטים מיותרים...