אם בחנוכה לא יקרה נס שיציל אותי מגל הפיטורים הקרוב, לפחות אוכל להתפטם בסופגניות עסיסיות שימתיקו את הגלולה המרה. וגם זה רק בתנאי שהסופגניות במבצע. אבל סופגניות הן כל-כך משמינות שרק מהריח שלהן אני עולה במשקל. זהו, נגזר גורלי. בסוף אני אגמור את החיים מובטלת ושמנה, ומי ירצה אותי ככה? אף אחד. אז אני אהיה מובטלת, שמנה וערירית. ובטח יהיו לי מלא חתולים, כראוי לרווקה זקנה. אבל חתולים זה הרבה הוצאות, אז אולי יהיו לי רק חתול אחד או שניים כדי שלא אשאר לבד. אני יודעת שאני נשמעת קצת חרדתית, אבל תאמינו לי שזה לא סתם. אני מרגישה שהולכים לפטר אותי. בטוח שאני הבאה בתור.
חברה שלי שפוטרה בגל האחרון אומרת שדווקא נחמד שם בלשכת התעסוקה. בכל יום שני בבוקר היא מתייצבת לחתום והיא כבר מכירה את כולם. היא אומרת שזה כמו קבוצת תמיכה. המובטלים "הקבועים" מספרים זה לזה את הסיפור שלהם, מעודדים ונותנים טיפים איך לעבור את תקופת האבטלה בשלום. אפילו דייט יצא לה משם, עם מפוטר היי-טק טרי שהגיע ללשכה בשבוע שעבר.
לא שזה מרגיע אותי, אבל אם יפטרו אותי, טוב לדעת שבלשכת התעסוקה יש אנשים נחמדים. בעבודה שלי כבר אין אנשים כאלה. בזמן האחרון כולם מתוחים, שומרים על דיסקרטיות, מפחדים לדבר אחד עם השני.
אולי כשאתה מפוטר אין לך כבר צורך לדאוג למקום שלך, להרגיש שאתה במלחמה נגד כל השאר כי מישהו חייב ללכת הביתה וזה או אני או האחר. אולי כשאתה חותם אבטלה, אתה מגלה שאתה לא היחיד שפוטר, שיש עוד אנשים שאיבדו לא פחות ממך. אולי הסיפורים של אנשים אחרים מכניסים אותך לפרופורציה ופתאום אתה יכול לגלות אכפתיות ואמפתיה כלפ
י מישהו אחר חוץ מעצמך.
עם כל קשיי המשבר הכלכלי, יש בו גם משהו טוב. נראה לי שלכולנו לפעמים נמאס כבר מהתחרותיות, מההתנהגות האגואיסטית, שכל אחד דואג רק לעצמו. מאז תחילת המשבר פתאום נכנסו ללקסיקון שלנו מושגים ישנים-חדשים כמו "הדדיות" ו"ערבות", ואנחנו מתחילים להבין שכולנו בסירה אחת. יש בזה משהו שמחמם את הלב, התחושה שאני לא לבד בעולם, שאני חלק ממשהו גדול יותר – מכלל האנושות. המשבר הכלכלי עובר על כולנו, ביחד. תמיד יש משהו מאחד בצרות מהסוג הזה.
הרי המשבר התחיל מהגרידיות שלנו, מהניסיונות להרוויח על חשבון כולם. עכשיו כולנו מפסידים מההתנהגות הזאת, החל מהאדם הפשוט ועד הטייקונים והמיליארדרים. קראתי במדור כלכלה של "מעריב" שגדולי המנהיגים חושבים שבשביל לשרוד את המשבר הכלכלי העולם חייב להשתנות. קראתי גם במדור המשבר הכלכלי של אתר "קבלה לעם" שמה שחייב להשתנות זה היחס שלנו לזולת – מאגואיזם לאכפתיות, מניצול לדאגה הדדית. אולי דווקא המשבר הוא התחלה של שינוי גלובלי אמיתי שיהפוך את העולם למקום טוב יותר, צודק יותר כלפי כולם.
אם בחנוכה לא יקרה נס שיציל אותי מגל הפיטורים הקרוב, אני מקווה לפחות שזה לא יהיה לחינם. אם נבין למה זה קורה, איפה טעינו בדרך ומה עלינו לשנות, אולי מהמשבר הזה יצמח רק טוב.
____________________________________________________________________
אפרת אהרוני, מטפלת הוליסטית במכללת "מהות", סטודנטית לחינוך מיוחד וכתבת במגזין "קבלה לעם".