ספרה של רונה רענן-שפריר איש לומד לעוף, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת מטר, עוסק בטבעם של תהליכים יצירתיים. אחת מטענותיו הבסיסיות של הספר היא שהצורך ליצור הוא מהותי לקיומו של האדם, וכי כל אדם יכול לפגוש בתוכו את היכולת ליצור את החדש. אדם זה יכול להיות אישה הבוחרת דרך יצירתית לגדל את ילדיה, סופר המנסה להעלות על הכתב סיפור אותו הוא רואה בדמיונו, מדענית המחפשת פיתרון לבעיה, או אמן הלוקח לידיו בד חדש.

אחת מהמסקנות אותן ניתן להסיק מספרה של רענן-שפריר, אם כי באופן לא מפורש, היא כי תהליך יצירתי כרוך בלקיחת סיכונים. הבנה זו מבוססת על הצגתו של המהלך היצירתי כמפגש עם אי ידיעה, שעשוי להיות כואב, אך יחד עם זאת הכרחי כדי להבין שאכן נוצר משהו חדש. וכך, באופן טבעי, עולה השאלה: האם קיים קשר בין יצירתיות לבין הנכונות לקחת סיכונים? ובאופן ממוקד יותר בהקשר לנושא הטור מגדר וטכנולוגיה, וברוח הסברה כי נשים נמנעות מלקיחת סיכונים, מתעוררת התהייה: האם נשים נוטות להימנע מלחוות תהליכים יצירתיים? למרות שרענן-שפריר אינה דנה כלל בקשר שבין מגדר ליצירתיות, המסר העולה מהספר הוא כי לא קיים הבדל מגדרי באופן התנהלותם של גברים ונשים במהלכם של תהליכים יצירתיים, או במילים אחרות: הן גברים והן נשים חווים קשיים במהלכם של תהליכים אלה.

מסר זה, על פיו הבחירה לקחת את הסיכון הכרוך בתהליך היצירתי מאפיינת אנשים יצירתיים באשר הם, מחזק את אמירתי בטור מדוע מייחסים לנשים חשש מסיכון שבו טענתי כי דפוס ההתנהגות שעל-פיו נשים נמנעות מלקיחת סיכונים אינו מולד, אלא מעוצב במהלך חיינו על-פי נורמות חברתיות שחינוך מתאים עשוי לשנותן. בנוסף, ברוח הטור שונות חיצונית מול שונות פנימית: מי חשובה יותר? אטען גם כי העובדה שלא קיימים הבדלים מגדריים בהקשר לבחירה לחוות תהליכים יצירתיים אינה מפתיעה; אחרי הכול, מדובר בתכונה אנושית כמו סגנון חשיבה, נטייה לעסוק בתחביב מסויים וכו', התלויה באישיותו של האדם ללא כל קשר למגדר או למאפיין חיצוני אחר, ולכן, סביר להניח כי קיימים הן גברים והן נשים הנוטים לבחור בכניסה לתהליכים יצירתיים והן גברים והן נשים שאינם מאופיינים בתכונה זו.

את מקומו של הסיכון בתהליך היצירתי אאיר בהקשר לשלושה מאפיינים של תהליכים יצירתיים, כפי שמתארת אותם רענן-שפריר: אי-ידיעה, בחירה, והיחסים עם היצירה. 

ראשית, כפי שצוין כבר, אחד הסיכונים העיקריים בתהליך היצירתי הוא אי הידיעה. כותבת רענן-שפריר: "..אפשרות אחרת היא לקבל את העובדה שזה מה שקורה עכשיו: שאנחנו לא יודעים, ולא יודעים אפילו איך לחפש. לקבל שזה בסדר לא "להתקדם" או "להשתנות" במהירות, אלא להישאר באזור ביניים מעורפל, המורכב מחלקיקי אמונה, מכאב ומהרבה תסכול.

אני מזהה את האזור כמקום אמיתי בנפש, ממש כשם ש"חור שחור" ביקום הוא דבר אמיתי גם אם אינו מחזיר כל אור. חורים שחורים אינם תופעה מובנת עבורי, אבל מרתקת אותי התפיסה של חלק מהמדענים שלפיה ייתכן שדרך החור השחור נוכל לעבור ליקומים אחרים, לממדים אחרים. דבר דומה מתרחש שוב ושוב אצל האנשים שאני פוגשת: אנחנו נכנסים ביחד לאזור אפל, ואז, ברגע בלתי ידוע, נדמה שהם "עוברים ליקום אחר"

:  פתאום השיחה משתנה, יש משהו חי בחדר, והם מגלים... משהו. אותו "משהו" מופיע מתוך הרִיק. הוא נולד כאשר אדם מסכים לגשת אל אותו "חור שחור" של אי ידיעה, אזור בעל קווי מתאר אישיים, ממש כתוויה הייחודיים של היצירה שתיוולד אחר-כך."

רענן-שפריר מדגישה שה"משהו" החדש, בין אם הוא רעיון מקורי, תפיסה חדשה, גילוי מדעי או כיוון מקצועי, נולד מתוך הסכמת היוצר/ת לשהות במה שהיא מכנה ה"חור השחור של אי הידיעה". ואכן, הסכמה כזו מחייבת לקיחת סיכון.

סיכון נוסף הכרוך בתהליך היצירתי הוא הבחירה. רענן-שפריר מציינת כי בכדי לנוע מהבנה וידיעה לחוויה יצירתית, על האדם לבחור, כאשר "בנקודת הבחירה אדם ניצב לבדו. אין לו עוזרים, אין לו יועצים. כל עצה שישמע תעורר בפנים את הקול המנוגד. אם יגידו לה שהיא חייבת לנוח קצת, היא תענה שאין לה אפשרות כזאת. אם יגידו לה שתתחיל לחפש עבודה, היא תיכנס לפינה השנייה. כדי לבחור יש להתייצב מעל לקולות, להקשיב להם, ואז לקבל החלטה."

"לכן, לעיתים נראה כי אנשים מעדיפים להישאר לאורך שנים באותה הנקודה, רק כדי לא להתמודד עם זכות הבחירה. רגע הבחירה דומה לעמידה על פסגת המצוק. מכל עבר יש תהום. כל ידיעה שהשגנו עד כה איננה מספקת תשובה לשאלה מה יקרה אחרי שנקפוץ. האם נתרסק או נעוף? האם נתאבל על מה שהשארנו מאחור? ומה יקרה לנו אחרי ש...אחרי שנבחר".

ההקשר השלישי שבו סיכון בא לידי ביטוי בתהליכים יצירתיים הוא יחסי היוצרים עם יצירתם. הסיכון בא לידי ביטוי ביחסים אלה באופנים שונים, כמו למשל: התמודדות עם שאלות המתייחסות להמשך העבודה על היצירה, מחסומים פסיכולוגים הכרוכים בהשלמת יצירות, וקשיים "לשחרר" את היצירה (תהא אשר תהא) בסיום העבודה עליה. אופן התנהלות היוצר/ת בכל אחת ממערכות יחסים אלו עשוי להזמין בעצמו התמודדות עם סיכונים חדשים.

לסיום, את דברי הנ"ל בהקשר לתהליך היצירתי, אקשר לטורי האינטרנט כמרחב העצמה. בטור זה טענתי כי נשים יכולות למצוא באינטרנט מרחב ביטוי מעצים היות ובסביבה האינטרנטית פועלים חוקים חברתיים אחרים מאלו של העולם האמיתי, המאפשרים גם לקבוצות מודרות לעיתים לבטא את עצמן באופן שווה. על סמך ניסיוני, עמדה זו, עד כמה שנראית ברורה לחלק גדול מהציבור, נתקלת עדיין בהתנגדויות שונות. בהקשר לטור זה העוסק ביצירתיות, אוסיף כי ברגע שקיימת נכונות לקבל את העובדה כי תהליך יצירתי כרוך בסיכון, האינטרנט יכול להוות במה מתאימה לביטוייה של יצירתיות, בין אם זו באה לידי ביטוי בהצעת שרות אינטרנטי חדש, פרסום עסק או הפצת בשורה חברתית.

בהקשר זה אציין גם כי הספר איש לומד לעוף מאיר לחוששים מכניסה לתהליך יצירתי את העובדה כי לא רק שהם אינם בודדים בהביעם חשש מלקיחת הסיכונים הכרוכים בתהליך היצירתי, אלא שחשש זו הכרחי על מנת לחוות את רגעי הזרימה היצירתית, ה- flow – רגעים בהם אנשים יוצרים נמצאים בעת תהליך היצירה – המאופיינים בשפע רעיונות, העדר פחד וזרימה מוגברת של החדש. ניסיוני מלמד אותי כי לאחר שחווים תחושה זו פעם אחת, שואפים לחוש אותה שוב ושוב.

הכותבת היא חברת סגל במחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון. ניתן ליצור עימה קשר בדוא"ל.