מאז ההתמחות בעבודה סוציאלית קהילתית/ קבוצתית, חשבתי שאני מאמינה מאוד בסדנאות הטיפול הקבוצתי למיניהן. עד שהתנסתי בהן. אז הבנתי, שאני מאמינה בטיפול הקבוצתי כמנחה, ולאו דווקא כמשתתפת.

למעשה נסיונותיי להשתלב כמשתתפת בקבוצות החלו כבר במהלך לימודיי האקדמאיים. הצטרפתי לקבוצה טיפולית עליה המליצו לי באוניברסיטה, בהנחיית שני מנחים.
הגעתי למפגש הראשון עם המון ציפיות ונכונות להיפתח. ונראה שכך הגיעו הסטודנטים האחרים שהשתתפו בקבוצה.
הפגישה נקבעה לארבע אחה"צ. ישבנו, כחמישה משתתפים ושני מנחים, במעגל. אף אחד לא דיבר. שתיקה מוחלטת. אחרי 20 דקות בערך, המנחה הציגה את עצמה ואת הקולגה שלה, ואמרה שזה סוג של קבוצה, בה רק המשתתפים מדברים, והמנחים יושבים כצופים בלבד. כך ישבנו ושתקנו. ושתקנו. ושתקנו עוד. בשלב מסוים זה נראה יותר כקבוצת ויפאסנה מאשר קבוצת טיפול. עוד דקה עברה, ועוד דקה. שתיקה.
אחרי שעה וחצי כל אחד הלך לדרכו. אני לא זוכרת אם אמרנו "שלום", אבל "להתראות" בודאי לא היה שם.

לאחר כשנתיים, החלטתי לנסות שוב טיפול קבוצתי והפעם, לשם הרזיה. במהלך סקר מחירים קצר גיליתי, שעלות ממוצעת של סדנאות ההרזיה למיניהן סובבת סביב ה- 200 ₪ בחודש לערך. חוץ מקבוצות ה OA – אכלנים אנונימיים (על משקל AA), בהן תורמים 12 ₪ בלבד בכל מפגש.

אני רוצה לעצור לרגע ולהתייחס לעניין קביעת המחיר בתרומה. 12 ₪ זה באמת מחיר מינימלי, אבל אם הוחלט שמקבלים תרומה בלבד, למה להחליט כמה אנשים יתרמו? בדרך כלל, כשנאמר  במקום מסוים שמקבלים תרומה, באופן אוטומטי נראה לי הגיוני, שכל המשמעות הינה שהמשתתף בוחר כמה לתרום.
יום אחד, אלך לדבר עם מישהו מראשי הארגונים האלה, כמו ארגוני צדקה, או רבנים למיניהם שגובים תרומה ומחליטים גם את הסכום שלה. אני חייבת לברר את פשר העניין הזה מתישהו.
בכל אופן, מכיוון שהחלטתי להצר היקפים לא רק בגוף, אלא גם במינוס בבנק, נסעתי לנסות את אחת מקבוצות ה- OA הפועלת בעיר לא גדולה באזור המרכז (נשאיר גם את העיר אנונימית- CA).

ישבנו במעגל די גדול, מסתבר שמספר רב של אנשים בארץ אוכלים באנונימיות. משמאלי ישב אדם מבוגר שחזר באוזניי שוב ושוב על המנטרה "לא להתייחס לפעם הראשונה, היא לא אומרת כלום." משתתפת נוספת, לחשה לי מהצד השני ש"צריך לנסות את הקבוצה לפחות 3 חודשים ושלא אצפה לדבר מהמפגש הראשון".
מרוב ההמלצות ששמעתי באותו ערב, על המתנה של 3 חודשים, התחלתי לחשוב על עזיבה וחזרה אחרי 3 חודשים. מה הטעם לשבת למפגש שלם כשעוד ב

תחילתו אני מתבקשת שלא לתת לו כל חשיבות?
החלטתי להמשיך לשבת נטולת ציפיות וחיכיתי לפתיחת הערב.

אחרי כל מיני תפילות והבטחות קבוצתיות קבועות, היה סבב שבמהלכו סיפרו כמה מהמשתתפים על חוויות מחייהם. החוויות בד"כ בכלל לא כללו סיפורים שקשורים לאוכל או דיאטה, ולאחר שכל אחד סיים, כולם אמרו שהם אוהבים אותו. חוץ ממני, כי אני לא באמת אוהבת אותם.  ואז היתה הפסקה, במהלכה התכבדנו בקפה ועוגיות (?). אחרי ההפסקה, לפי המסורת, אחד המשתתפים מקבל 20 דקות לדבר על עצמו מבלי שאחרים יפריעו או יגיבו על דבריו. ובאמת, אחת המשתתפות, מיד אחרי שאמרה את שמה וכולם אמרו שהם אוהבים אותה, סיפרה חוויות מהילדות. ואז התחיל הסבל האמיתי שלי.
 
היא סיפרה לפרטי פרטים על הקציצות שאבא שלה בישל כשהיתה ילדה, 30 במספר, את כולן היא חיסלה לבד. 20 דקות שיחה על קציצות. ואז מותר היה כבר להגיב. תגובה אחת כללה 20 עוגיות. משתתפת אחרת סיפרה על חווית חיסול של סירים שלמים בהיותה ילדה. עוד משתתף סיפר בקול רועד על אכילה כמעט בלתי פוסקת של כל מיני מאפים ומאכלים טעימים אחרים. כולם הודו לקבוצה ולשיטה המרפאת אותם. ואז, בעודי יושבת מלאת ריר נוזל מהשפתיים מכל הנשמע לידי, הבנתי שהפגישה הסתיימה.
"מה, אין כיבוד לסיום? אחרי כל הדיבורים האלה על אוכל?" שאלתי את אחת המשתתפות. "מה פתאום" ענתה, מופתעת משום מה, "השעה 11 בלילה. מי אוכל בשעה כזאת?"
האמת שהיא צדקה. גם אני לא נוהגת בד"כ לאכול בשעות הלילה. אבל אחרי שעה וחצי של דיבורים על אוכל בעיקר, הייתי ממש רעבה. שמעתי שבכלל לא נהוג לדבר בפגישות ה OA על אוכל, בגלל שזה גורם לרעב. דווקא בפגישה שהשתתפתי בה לא שומרים על הכלל הזה. איזה חוסר מזל.
לא משנה בכלל מה אוכלים, רוב שיטות הדיאטה אינן ממליצות לאכול בשעות כאלה. גם אני לא ממליצה על זה. ממש ממש לא. אבל זו לא אשמתי שדיברו כל כך הרבה על אוכל...

גם בקבוצה זו, נפרדתי לשלום ולא להתראות מחבריי לקבוצה. מעניין מה אנשים עושים אחרי שהם יוצאים ממפגש כזה. מה בעצם כבר נשאר לעשות? אחרי 11 בלילה, יום חול, שעה וחצי ישבת ודיברת על כמה שאתה שמן, על כמה שאחרים שמנים ועל כמה שאתה אוהב אותם. מה באמת נשאר לעשות?

אז אני לא יודעת לגבי המשתתפים האחרים. אבל לגביי, רק לאותו ערב, שמחתי שהפיצריות עוד פתוחות בשעות האלו. אפילו בסתם עיר לא גדולה באזור המרכז.