"האמת מלוכלכת כמו השקרים", אומרת מגי ב"חתולה על גג פח לוהט".
לשקר יש יכולות-על, כל עוד הוא בגדר "שקר", וטרם נחשף והפך לאמת. הוא קיים אך לא יודעים עליו, הוא נוכח אך לא נראה, הוא רע מבלי לנסר לבבות. ימיו ספורים בדרך כלל- תלוי בעומק השקר ובכישרון המניפולטיבי של מי שהגה אותו- אולם על אף אירעיותו לעומת הנצחיות של האמת, יש לשקר את הכוח להזיז הרים והעוצמה להדוף גלים.
נכון, גם לאמת יש כוחות, גלויים ומשמעותיים הרבה יותר כמובן, אך האמת היא סופית ולא פתוחה לפרשנות. ואילו השקר לכל היותר יתמוסס כדרכו ויפנה מקומו לאחד אחר, חדש, תחתיו. אולי זוהר יותר.
שקר לבן, כך מכונה השקר "הטוב": זה של מסיבות ההפתעה, זה שנועד להגן, זה שמסתיר את האמת הצורבת. אבל הוא עדיין שקר, ההיפך מאמת. וכל עטיפות הצלופן הפסיכולוגיות, המילים היפות והחיוכים הצבעוניים לא יסתירו את העובדה הפשוטה שהשקר בונה בשקדנות חומת לבנים של בדידות סביב המשקר, חומה שלעולם לא יכולה להיות ניילון שקוף. זהו בד אטום.
וכל עוד השקר הוא חמקמק, האמת עומדת ניצבת וזקופה. השקר הוא מסתורי וסקסי בזמן שהאמת היא אפורה ופדגוגית. השקר מפתה, האמת לעיתים דוחה.
מה שנותר לאדם לשאול את עצמו הוא: האם אני מתעניין בשקר או באמת?
כל תשובה תוביל לדרך נפרדת לחלוטין, שונה, זרה, כזו שמאיימת על הדרך השנייה.
הרצח הנורא שאירע במועדון הנוער כבר אינו תמרור אזהרה, הוא גם לא כתובת על הקיר. הוא מציאות מבהילה.
השקר הוא שמדובר בזוועת הקהילה הגאה בלבד.
האמת היא שמדובר באלימות עמוקה יותר, מורכבת יותר, שנוגעת לכולנו. זו אלימות גסה ובוצית עם אלמנטים סטריליים של ריחוק, ניכור, זרות, דחייה. האלימות הזאת היא הרבה יותר פשוטה: התפוגגות איטית של חמלה. התכהות קהות החושים.
במחזה
אחר של טנסי וויליאמס, "ליל האיגואנה", אומרת חנה: שום דבר אנושי לא מגעיל אותי, כל עוד הוא לא אכזרי או אלים.
אני לא שייכת ולא משתייכת לשום חוג שנהנה לצלוף בעצמנו בצורה מזוכיסטית ולזעוק מרה על ההתדרדרות-יגון-שאולה של החברה הישראלית. וזאת מן הסיבה שזה לא נכון, ומפני שישנם ישראלים רבים רבים טובי לבב, אנשי דרך ארץ, מלאי תשוקה לסייע ולעזור, נכונים להושיט יד ולכוון.
ויחד עם זאת, נדמה שבשנים האחרונות היד המכוונת הזאת- האמת שניצבת זקופה כמו מגדלור, עושה ככל יכולתה לסמן לנו, בהבהובים בלתי פוסקים על קיומה, ואנחנו בוחרים להתעלם ממנה, כי היא כל כך מלוכלכת, וכדי לנקות אותה תידרש מאיתנו הרבה מאד השקעה. השקר לעומתה הוא הרבה יותר מפתה, מזמין, קל: הרצפה המוכתמת בדם נוקתה- ונעבור לידיעה הבאה שתשכיח מאיתנו את מה שראינו עכשיו.
וככל שנרמה את עצמנו, נניח לבנה נוספת על החומה שסביבנו, חומה מבודדת, קרה ומקפיאת דם, שאין בה חור להחדיר דרכה כף יד לליטוף של רחמים. הזנחת האמת לא תעלים אותה, אבל היא כן תגרום לנו לשכלל את מנגנון השיכחה וללטש את מנגנון ההכחשה. שום דבר כבר לא יעזור לבני נוער וילדים ומבוגרים ששיחקו טאקי, כשמישהו הרגיש מאד בנוח לצאת ולקצור אותם, לחזור לביתו ולצפות במהדורות המיוחדות של הלילה.
בשל המרקם האנושי הטוב והמוסרי של ישראל, אני יודעת שאלומת אורו של המגדלור שמהבהב לנו בנחישות היא עכשיו מאד חזקה ולכן היא תהפוך, בסופו של דבר, לאמת סוחפת של תיקון, הצלה וחמלה הכרחית. הגיעה השעה למניפסט הרחמים.
_____________________
עו"ד בטי אדר, חברה בועדה לקידום מעמד האישה בלשכת עורכי הדין